הילד עם הקארה

המסע שלי לאוסטרליה התחיל באוגוסט 1986 (כן, פרהיסטוריה...), בחופש הגדול שבין כיתה ד' לכיתה ה'. קצת לפני גיל 10, עזבנו את בת-ים, העיר בה נולדתי וגדלתי ועברנו לאריאל. אני לא יודע למה אבל המעבר הזה היה טראומתי בשבילי, זה לא שלא קיבלו אותי יפה ולא שלא היו לי חברים טובים אבל אף פעם לא הרגשתי שייך למקום הזה, תמיד הרגשתי בחוסר נוחות, קצת כמו אורח שמגיע למקום חדש ולא מוצא את עצמו (רק שאצלי התחושה הזאת לא חלפה).

עברנו בסוף החופש הגדול וההורים שלי שכמו תמיד רצו לעזור לי לקחו אותי לחוג כדורסל (חוג שהייתי בו גם בבת-ים וילווה אותי עד סיום הלימודים) וכך מצאתי את עצמי, ילד אוטוטו בן 10, חסר ביטחון ומפוחד במתנ"ס  באריאל (שהיה אולם הכדורסל שלנו) מתבונן בקבוצה של ילדים זורקים לסל ובתוך הקבוצה הזאת היה ילד אחד, לא גבוה ולא נמוך, שחום, רזה, לא חזק במיוחד, עם תספורת קארה שתפס לי את העיניים. היו לו תנועות מהפנטות, הוא הזיז את הגוף וכדרר את הכדור באופן כזה שגם ילד בן 10 מבין שזה לא רגיל.

הייתי ילד חולמני, הראש שלי כל הזמן היה במקום אחר, במחשבות, בחישובים, בחלומות בהקיץ (פעם בצופים קיבלתי כרטיס של ילד אסטרונאוט 😊) – "וואוו איזה גבוה אתה" – קבוצה של ילדים קראו לעברי והעירו אותי מהחלום ששהיתי בו. "מה הגובה שלך?", "אתה שחקן טוב?", "איך קוראים לך?"

"אהה.... לא יודע" עניתי ורציתי רק ללכת משם ושהסיוט הזה יגמר. "בוא לשחק איתנו, קח כדור וזרוק לסל" – הלכתי ונשארתי שם עוד הרבה שנים, במובן מסוים, הקבוצה הזאת, האולם הזה והילד הזה עם הקארה היו מה שהגדיר אותי שנים רבות, הרבה אחרי שהפסקתי לשחק ולהיות חלק מזה.

כמה דקות אחרי, הגיע המאמן, הוא היה איש טוב, שהשקיע את כל כולו בקבוצה ובנו, איש חינוך אמיתי, אכפתי, כריזמטי אבל היה בו משהו במאמן הזה שהפחיד אותי, הוא היה נמוך (בגובה שלי בערך שהייתי בן 10), עם עין מזכוכית, שיער שחור קצר, צבע עור כהה, אני חושב שהגיע מהודו במקור, חזות קשוחה כזאת שאותי היא הרתיעה (שגדלתי הבנתי שהיה לוחם ונפצע במלחמה – כנראה שהמשיכה שלי לפוסט טראומה ליוותה אותי גם הרבה מעבר לאבא שלי בחיים בבית...), הילד הזה עם הקארה היה פרויקט חייו ואני – אני הייתי שם, גדלתי, התחזקתי והייתי שחקן לא רע בסופו של דבר – אין ספק שהכדורסל היה הדבר הכי יציב אצלי בחיים עד שהתגייסתי.

השנים חלפו, חברים הלכו ובאו, חלקם התקרבו יותר, אחרים נשארו רחוקים אבל רק הילד עם הקארה היה שם כל הזמן, היינו ביחד בהצלחות (זכינו באליפויות בליגה לכדורסל, היינו ביחד בנבחרת הקאדטים של ישראל), בהתרגשויות (שהיו לנו בנות זוג, לא משנה מה היה קורה היינו נפגשים בסוף הלילה ביחד), בהתנסויות חדשות, בקשיים, בכישלונות ובשגרה. סיפרנו אחד את השני (רק קרחות – תמיד היה מתבאס עלי שלו יש צלקות והראש שלי חלק), צחקנו אחד על השני, בילינו אחד עם השני, היתה לנו את השפה שלנו, את הכינויים שלנו – הבנו והרגשנו אחד את השני תמיד, גם בלי לדבר ובעיקר הייתה שם הערכה גדולה.

במקביל היינו מראה אחת גדולה אחד של השני ובתור שני אנשים סופר רגישים, ביחסים כל כך חזקים - יש גם רגש חזק מאוד, רגש שמציף ומקפיא ומאיים ומתפשט ומשתלט ככה שהלב אף פעם לא שקט, אף פעם לא מלא, תמיד הוא במתח, תמיד הוא בכוננות, מחכה לפגיעה הבאה. ובחיים, כמו שאני כבר יודע מצוין, מה שאתה מזמין, זה מה שאתה מקבל, וששני אנשים מזמינים את אותו הדבר ובאנרגיה כל כך עוצמתית, הם מקבלים את המנה הזאת בגדול, בצורה מרוכזת וכמה שרק הם יכולים להכיל (ולפעמים גם קצת מעבר).

לא משנה כמה היינו ביחד, הילד הזה עם הקארה היה אומר לי שזה זמני, שברגע שהוא ימצא את "האחת שלו" הוא לא יישאר פה, שהוא פה רק לבינתיים, עד ש....

הפעם הראשונה שנפרדו דרכנו היה שסיימנו את הלימודים (לא לפני שנסענו לאילת ביחד, רק הוא ואני, חופשה שלא שכחנו אותה לעולם), הוא התגייס מוקדם, כבר באוגוסט (הוא כנראה ידע שהוא צריך להספיק לעשות הכל מהר, שאין לו זמן), ולי היו המון חודשים עד הגיוס (התגייסתי רק במרץ). הוא גם ידע בדיוק לאן הוא הולך ומה זה צבא ומה הוא רוצה ולי לא היה מושג – מה זה צבא, איך זה בנוי, מה אני רוצה להיות ולאן אתגייס. יום אחד הוא אמר לי שאני לא יכול להגיע לצבא כל כך לא מוכן, שאני צריך לדעת לפחות כמה מונחים, לדעת מה זה מ"כ ולדעת מה זה פלוגה, לדעת איזה חיילות יש ומה אני רוצה לעשות אבל אותי זה כל כך לא עניין שכרגיל פשוט חייכתי והוא הסתכל עלי במבט הכל כך מוכר שיש בו גם הערכה וגם זלזול באותו הזמן, המבט הזה שכל כך הכרתי ושגרם לי להרגיש כל כך טוב וכל כך רע באותו הזמן.

הוא בסוף הגיע לשריון, אני לנח"ל, היינו נפגשים בסופי שבוע משותפים שהיינו "יוצאים שבת" ביחד, הכדורסל והנערות נשארו זיכרונות רחוקים בלבד, את השביזות של הצבא היינו מעבירים עם הרבה אלכוהול וסיגריות וכמובן הרבה סיפורים והרבה רגש. שהיינו נפגשים היינו "יורדים לתל אביב" לבלות – ככה קראנו באריאל לנסיעה לתל אביב – היינו יוצאים מאריאל בשישי בערב וחוזרים בשבת בבוקר, שיכורים, עייפים ועצובים – הרבה עצבות הייתה בתקופה הזאת של הצבא, לא זוכר שדיברנו הרבה על הצבא עצמו, (לדוגמה היינו שנינו בלבנון אבל אני לא זוכר שום סיפור מלבנון) הסיפורים היו על מה שמסביב (הסיפור הגדול) ועל הפרטים הקטנים – אף פעם לא סיפור טכני של מה עשיתי ואיפה הייתי.

הוא השתחרר מוקדם יותר, עבד חצי שנה ונסע למזרח, אמר שאולי יחכה אבל לא חיכה (אמרתי כבר שידע שהוא צריך להספיק לעשות הכל מהר, שאין לו זמן?), כמו מכתבי האהבה שקיבלתי ממנו בזמן שהוא היה במזרח ואני בצבא לא קיבלתי מאף חברה שהייתה לי בחיים. היה שולח לי מכתב אחת לחודש, לא משנה איפה היה ובאיזה מצב הוא היה – מכתבים בהם היה מפרט איפה הוא נמצא, איזה חוויות הוא עובר וכמה הוא עצוב שאני לא שם איתו, איך בכל מה שהוא עושה הוא מדמיין אותי שם איתו ועוד כתב – כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא מחכה שאגיע כבר. הילד עם הקארה היה ידוע בכתב לא קריא, כזה שאי אפשר להבין שום דבר, לי היה כשרון מיוחד – בבית הספר למדתי לקרוא גם עברית וגם את הכתב של הילד עם הקארה, זה פשוט היה הישרדותי, הייתי צריך את זה על מנת להעתיק ממנו במבחנים... את המכתבים שלו הצלחתי לקרוא בזכות זה.

לא היה לי ספק שאני משתחרר, עובד חצי שנה וטס למזרח, לפגוש אותו, לא היה שום תסריט אחר, ואחרי כל מכתב שקיבלתי, עוצמת הרגשות רק גברו. במכתבים לא היה את הכאב, לא את הפגיעות ולא את האכזבות – היתה רק אהבה טהורה.

נחתי בהודו יום לפני יום הולדת 22 שלי, הוא בא לקחת אותי משדה התעופה, רכוב על אופנוע, שיער ארוך, בנדנה על הראש, מלא עגילים באזניים – מי זה  האיש הזה, איפה הילד עם הקארה? עליתי על האופנוע והגענו ישר למיין בזאר, שוק הודי עמוס, חדר בגסטהאוס במיין בזאר כבר הוזמן לי ותיקתק התקלחתי ויצאנו לסיבוב, קניתי בגדים בשוק כדי לפחות להיראות כמו כולם, אכלנו אוכל רחוב והלכנו למקום שאני עד היום מתקשה לתאר –  אולי הכי קרוב זה בניין שנראה כמו מאורת סמים (כנראה זה מה שזה היה) – הוא רצה לעשות פירסינג נוסף. הייתי שם, הסתכלתי ולא הבנתי איפה אני ומה אני עושה שם אבל אמרתי לעצמי שרק נחתי ואני צריך סבלנות, לא לקפוץ למסקנות מהירות מידי.

אחרי כמה ימים נסענו, על האופנוע, מדלהי לפושקאר שבראג'יסטאן. בפושקאר הבנתי שהגעתי להודו, המתח הראשוני התפוגג והצלחתי לראות איפה אני נמצא, רק שאת הילד עם הקארה לא מצאתי, הייתי עם מישהו שנראה כמו הילד עם הקארה, היה לו את הקול של הילד עם הקארה ואת האנרגיה של הילד עם הקארה אבל לא היה את החיבור לילד עם הקארה. חיפשתי אותו, ניסיתי לראות איפה הוא? לא הבנתי עם מי שאני נמצא איתו עכשיו פגע בילד עם הקארה, אולי הוא חטף אותו לאנשהו אבל לא הצלחתי להבין מה קרה. חשבתי שאולי האיש הזה פשוט בלע את הילד עם הקארה ואולי אם אני אתקרב לאיש הזה, אני אצליח לראות בפנים את הילד עם הקארה, יום אחד אפילו אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם הוא לא רוצה לעשות משהו ביחד, אמרתי לו שהילד עם הקארה כתב לי שהוא רוצה חוויות משותפות ולעשות דברים ביחד, אבל האיש הזה הסתכל עלי במבט כזה שאמר "מה הבעיה שלך, למה אתה לא מרוצה ממה שקורה פה, פשוט תהיה" ואמר לי "אבל אנחנו ביחד, לא?

אחרי כמה חודשים עם האיש הזה, אחרי שלא האמנתי שאמצא שוב את הילד עם הקארה נפרדו דרכנו בפעם השניה, אני המשכתי לטייל במזרח והוא חזר הביתה לישראל ומשם המשיך לארה"ב לעוד כמה חודשים. כבר לא כתבנו מכתבים אחד לשני וגם לא דיברנו בטלפון, כל אחד המשיך בדרכו, אחרי שנה בערך נפגשנו שוב באריאל (בפעם האחרונה) כשהוא חזר מארה"ב, נפגשנו בבית שבו הוא גדל והמשפט הראשון שהוא אמר לי אחרי שהתחבקנו זה שהוא בכלל לא התגעגע אלי ובמקביל המבט שלו אמר "אני כל כך אוהב אותך".

שנים שחיינו ביחד אחד ליד השני, אוהבים ופגועים, לא יכולים עם ולא יכולים בלי, אני אמרתי לו שאני מתחתן והוא אמר לי שהוא עוזב לאוסטרליה, הולך לסיים את הלימודים שלו שם ואז הוא יראה מה יהיה. רצה לעזוב קודם אבל דחה את הטיסה כדי להיות בחתונה (אותה הוא סיים שיכור על המדרכה, לא זוכר את החצי השני של הערב...). כמה ימים אחרי הוא טס, הכי רחוק שיש, פגש שם מישהי, התחתן גם הוא, שלח תמונות, אמרנו מזל טוב והתרגשנו מרחוק, נולדו לנו ילדים וגם איתם התרגשנו מרחוק. אחרי כמה שנים הוא חזר לישראל עם המשפחה שלו, שכר בית לידי, הכי קרוב שיש והכי רחוק שאפשר, בהתחלה עוד בילינו ביחד אבל ככל שהזמן עבר, הקרבה הפיזית רק הקשתה והמורכבות הרגשית רק התעצמה ואפילו זה הרגיש שהיא מזיקה.

בשנים האלה, בילינו ביחד, חגגנו ביחד, יצאנו לחופשים ביחד – אבל כנראה שכל אחד חיפש משהו שלא קיים כבר ולא הצליח לראות את מה שיש, אני לא מצליח לחשוב על משהו אחד חיובי שהיה מספיק משמעותי בשנים האלו (למרות שבילינו לא מעט ביחד) אבל מה שכן היה זה המוות של אבא שלו, אבא שלו שליווה אותנו לאוריך כל הילדות, בכל המשחקים ובלא מעט אימונים, אבא שלו שכשהוא היה באוסטרליה הייתי הולך לבקר אותו כי פשוט אהבתי אותו, הייתי מאוד קרוב אל אבא שלו, העצבות הייתה גדולה ואפילו במוות הזה לא הצלחנו באמת לתקשר, לא הצלחנו באמת לדבר – הוא היה בשלו ואני בשלי, כל אחד והאבל שלו. אני הרגשתי שהוא מדיר אותי מהמוות של אבא שלו, אפילו יום אחד כעסתי עליו ואמרתי לו שאני רוצה להיות חלק מזה אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי - והמרחק רק הלך וגבר, הלך וגבר הלך וגבר...

אחרי 4 שנים נפרדנו בפעם השלישית, הוא ארז את עצמו וחזר לאוסטרליה, בניגוד לפרידות הקודמות העצב בפרידה הזאת היה אחר, לא יותר עצב רגשי על המרחק שיהיה ביננו אלא עצב על מה שכבר לא יהיה, על המרחק שקיים ביננו. לא דיברנו יותר מידי בשנים האלה, פה ושם שיחות טכניות כאלה, על מה קורה ואיך הולך, כאלה שמדברים עם הדוד שרוצים להיות מנומסים. לעיתים היו הבלחות ואפילו הצלחנו להנות ולצחוק קצת – אבל זאת הייתה שירת הברבור, לא יותר מזה.

הביקור האחרון שלו בישראל היה גם הפרידה הרביעית והאחרונה שלנו, דווקא בביקור הזה, שלא היו בו ציפיות גדולות מידי, לא תקוות גדולות מידי ולא התרגשות רבה מידי, דווקא הביקור הזה היה די מוצלח. הצלחנו להיפגש לא מעט, לחוות את החיים ביחד ואפילו להנות - על אמת כזה, בלי המועקות. נהנינו מהילדים אחד של השני, צחקנו, בילינו, דיברנו, היינו בים לא מעט ולא באמת חיפשנו את מה שכבר אין – פשוט נהנינו ממה שקיים והתחלנו ללמוד מחדש אחד את השני, בצורה בוגרת, בלי לראות את מה לא בסדר. שהוא חזר לאוסטרליה המשכנו לדבר בטלפון כל כמה שבועות, נולד לו עוד ילד והיינו שמחים אחד בחייו של השני.

אחרי כמה שנים הוא התקשר ואמר שהוא עוזב את העיר הגדולה ועובר לחווה בצפון מזרח אוסטרליה, הוא עוזב את ההיי טק ואת הכסף הגדול והולך לגדל מריחואנה רפואית, הוא כבר הכין תכנית עסקית, הוא יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות ואיזה אישורים הוא צריך. כמה שבועות אחרי זה הוא כבר שלח תמונה שלו נוהג בטרקטור אדום וגדול על רקע נוף ירוק ומרהיב. השיחה האחרונה שדיברנו הייתה הכיפית מכולם, צחקנו הרבה, דיברנו הרבה, שיתפנו הרבה וזה הרגיש שאנחנו לא רוצים שהשיחה תסתיים, כאילו ידענו שזאת תהיה השיחה האחרונה, שניתוק הטלפון יהיה הניתוק האחרון. בשיחה הזאת צחקנו ואמרתי לו שהוא כבר ברח הכי רחוק שאפשר, שמפה הוא יוכל לברוח רק לירח – לא ידעתי שגם פה הוא יכול ללכת רחוק יותר...

את השיחה האחרונה שקיבלתי מהטלפון שלו אני לא אשכח לעולם, היה אחת בצהריים ביום שלישי שהטלפון שלי צלצל ועל המסך אני רואה את השם שלו, לא עניתי כי הייתי בפגישה ואמרתי שאחזור אליו יותר מאוחר. איך שנהיה שקט, הטלפון צלצל שוב, חשבתי לעצמי מה כל כך בהול אבל נשארו עוד כמה דקות לפגישה ואמרתי שאחזור אליו מיד שהיא תסתיים. בצלצול השלישי הרצוף כבר עניתי, ביקשתי סליחה מהאנשים שנפגשתי איתם, עניתי לטלפון ובצחוק אמרתי משהו בסגנון "אתה כל כך לחוץ עלי שאתה לא יכול להתאפק" אבל בצד השני של הקו לא היה הקול שלו, זה היה קול של אישה, האישה שאיתו שתוך כדי בכי מלמלה באנגלית אוסטרלית "Alon is d", לא הבנתי, למה את בוכה? מה אמרת? “Alon is de”, מי זאת? מה את אומרת? אני לא מבין? “Alon is dea”, למה את ממלמלת? ולמה את בוכה שאת מדברת איתי? מה קרה? אני לא מבין? “Alon is dead”, מה??? באמת? את בטוחה? איך את יודעת? זה אמיתי? לא יכול להיות, את עובדת עלי, אלון מת? “Yes, his dead body is here, nearby me” אוי ואבוי, מה קרה, איך זה קרה "Can you inform everybody in Israel?" מי יודע על זה? דיברת עם אמא שלו? עם האחים שלו? “Nobody knows, you are the first one I called to, please tell everybody” אז התקשרתי והודעתי לכולם...

חמש שנים אחרי, באמצע מלחמה בישראל, טסתי לאוסטרליה, עשרים שנה מאז שהוא עבר לשם וחמש שמים מאז שהוא מת הגעתי לשם בפעם הראשונה. הילדים שלי כבר גדולים, מכירים אותו מסיפורים, מתמונות ומאזכרות שנתיות שאנחנו עושים (כל שנה מתקיים משחק כדורסל בהשתתפות כל החברים, הילדים שלנו, המשפחה שלו פה בישראל וגם המשפחה שלו האוסטרלית שהם מצליחים להגיע, יש לנו חולצה עם הדפס שלו וציטוטים מפורסמים 😊) וגם הילדים שלו גדלו וחיים על הזיכרונות והסיפורים על אבא, הילדים שלנו אפילו מכירים פחות או יותר. אחרי עשרים שנה אזרתי אומץ והלכתי שוב לפגוש את הילד עם הקארה, לראות מה קורה איתו, לתת לו נשיקה וחבוק, להגיד לו שלום, שאני אוהב אותו ושמצידי הוא יכול למות לו בשקט, שאני לא מחזיק אותו יותר איתי, שאני משחרר אותו לנוח בשלום ובאהבה.

לזכרו של אלון רובין 1976-2018