שדים

בלילה חלמתי חלום, חלמתי על שד שרודף אחרי ואני רץ, בורח ממנו, הוא מאיץ ומתקרב אלי, לא משנה כמה אני מגביר את קצב הריצה שלי הוא הולך ומתקרב אלי. אני ממשיך לרוץ עד שאני מגיע לצוק. אני עומד מתנשף והשד כבר ממש קרוב אלי, כשהוא ממש קרוב אלי כבר ויכול לשמוע אותי, אני שואל אותו בפחד מה הוא מתכוון לעשות לי והשד ענה לי: "לא יודע, זה החלום שלך"...

כל חיי נתתי לרגשות ולמחשבות שלי לנהל אותי, הייתי מכור אליהם, גאה בהם, הזדהיתי איתם הזדהות מלאה, חשבתי שאני זה אוסף המחשבות שלי או אוסף הרגשות שלי, תייגתי את עצמי בכל מיני תיוגים וקבעתי שאני כזה או כזה ואין מה לעשות.

לשדים שלי היו ועדיין ישנן מאות גוונים ואלפי צורות, הרגשות שלנו, התחושות, המחשבות שלנו הם ממש כמו השדים שלנו שרודפים אותנו בחלומות, רק שהם נמצאים איתנו בערות, שאנחנו בהכרה, רודפים אותנו, מעיבים עלינו ויוצרים מעלינו עננה שמספרת לנו סיפור שהוא כביכול סיפור חיינו.

השדים שלי הגיעו כסיפור שאני אדם רע, שמציג לעולם סיפור אחד אבל בעצם אני אדם אחר, שאני רקוב מבפנים, שלא כדאי להתקרב אלי, שאני פוגע במי שקרוב אלי, שאני מהות הרוע בעולם. מן הסתם הסיפור הזה השפיע על כל חלק בחיים שלי והשחיר כל חלקה טובה שנגעתי בה. לא משנה מה עשיתי או איפה הייתי תמיד הכל היה מלווה במועקה מתמשכת, כזאת שמתמקמת באמצע הגרון, כמו גידול שהולך וגדל וחוסם את קנה הנשימה. אז גם אם כלפי חוץ הכל היה נראה מאוד שליו, רגוע ובטוח – בפנים הייתה סערה מתמשכת, השד עבד שעות נוספות. כל כך לא אהבתי את עצמי, לא יכולתי לשמוע את השם שלי בקול רם, השהייה בבית הרגישה לי כמו בית כלא, הקירות סגרו עלי מכל כיוון והייתי חייב להיות בעשיה מתמדת, הייתי חייב לטייל, לצאת לקמפינגים, להיפגש עם חברים, ללכת לים – רק לא להיות בבית, רק לא להיות בסיטואציה שאני תקוע לבד עם המועקה שלי, שהשד לא יתפוס אותי בקצה הצוק - זה היה כבד מידי, חזק מידי, אכזרי מידי.

במסע שלי כשהתבוננתי פנימה באופן מעמיק ויסודי, מצאתי את השדים שלי, זיהיתי באיזה צורה הם מתגלים לי, מתי הם חזקים יותר, מתי הם חזקים פחות, זיהיתי את התגובות האינסטינקטיביות שלי לשדים האלה. זיהיתי לדוגמה שאני מרגיש דחוי אני מגיב באופן אלים – אם זה בהתעלמות, אם זה בכעס רב ואם זה בציניות גדולה וסרקזם מתמשך. גיליתי שנמנעתי מלנסות ולהעז דברים חדשים רק כי פחדתי שידחו אותי, שלא יאהבו אותי, שבעצם הפרצוף האמיתי שלי יתגלה והכל יישפך החוצה ללא שליטה. לא משנה כמה תהליכים עברתי ואיזה שינוי ניסיתי לבצע, זה לא באמת הצליח כי שום דבר לא הצליח לחדור את השריון שכיסה אותי, כל הניסיונות לחדור את השריון הזה נתקלו בחומה בצורה, נתקלו בהתנגדות עצומה ולא מודעת ממני.

ההתנגדות נבעה מתוך אמונה שהתגובה שלי היא לאירועים חיצוניים ואז, כשקורה משהו בעולם (ומן הסתם על רוב הדברים אין לנו באמת שליטה) אז אנחנו פשוט מגיבים לאירוע עצמו. לדוגמה, אם הילדים רבים אז אנחנו חושבים שאנחנו מגיבים לאירוע המריבה עצמו, מתעצבנים על זה שהילדים רבו ומגיבים בצורה מסוימת כמו: צעקה, עונש, איום וכד'. כלומר – הריב של הילדים גרם לי להתעצבן או באמירה כללית יותר:

אירוע חיצוני קורה בעולם --> אני מתעצבן

הבנתי שזאת תפיסת עולם מאוד פסימית וכזאת שלא באמת מאפשרת שינוי כי היא בעצם אומרת שהאירוע החיצוני לא קשור אלי, אין לי שליטה על זה או יכולת לשנות את זה (אני יכול לנסות להשפיע אבל אין לי באמת שליטה על זה) ואני רק מגיב לאירוע החיצוני, והתגובה שלי היא כמעט תמיד אותו הדבר כיוון ש "ככה אני מגיב" או "זה אני", או "זה האופי שלי - אני עצבני".

אז מה בעצם קרה? איך אפשר בכל זאת לבצע שינוי, איך אני הצלחתי להשתנות ולשנות התנהגויות ופרדיגמות עמוקות ויסודיות בחיים שלי? איך הצלחתי לראות את השד בקצה הצוק ולשוחח איתו?

אני הבנתי שיש עוד שלב באמצע בין האירוע לבין התגובה שלי, שבעצם התגובה שלי היא לא לאירוע עצמו אלא לדיעה (שיפוט) שלי לאירוע. כלומר, שאני לא מגיב לאירוע החיצוני אלא לדיעה שלי על האירוע והדיעה שלי תלויה אך ורק בי, ואם זה תלוי בי אז יש לי את היכולת לשנות את זה. הריב עצמו של הילדים הוא לא טוב או רע, הוא פשוט ריב, אבל הדיעה שלי על הריב הזה שהוא רע גורם לי להגיב בעצבים.

וככה זה עם כל המצבים המנטליים שאנחנו חווים, פחד, תשוקות, מחשבות – אנחנו מגיבים למה שמתרחש בתוכנו, לפרשנות שלנו על האירועים ולא למה שמתרחש בעולם ולכן שינוי של עצמנו הוא יעיל יותר מאשר לנסות לשנות את העולם.

זה נכון שקל יותר להגיד מאשר לבצע. אנחנו כל כך מורגלים למחשבה שהרגשות שלנו והמחשבות שלנו זה אנחנו, אנחנו מתייגים את העולם וגם את עצמנו בתכונות מסוימות ואנחנו פועלים באופן אינסטינקטיבי ואוטומטי רוב הזמן כך שאנחנו לא מצליחים להבחין בין המחשבות/רגשות שלנו לבין עצמנו. עבודת השינוי כרוכה קודם כל בעצירה, לאחר מכן בזיהוי התחושות שלנו, בהכרת הרגשות שלנו ובהתבוננות במחשבות שלנו, לאחר מכן אנחנו עובדים על פירוק החיבור וההצמדות שלנו לתחושות/מחשבות/רגשות שלנו וברגע שאנחנו מפנימים שאנחנו זה לא התחושות/מחשבות/רגשות שלנו אנחנו יכולים לחקור אותן ואפילו להצליח לשנות אותן.

ובסוף החלום, שאני על הצוק, כשהשד אמר לי שזה החלום שלי עניתי לו שהוא בעצם לא קיים (there is no spoon) ומכיוון שזה החלום שלי הבחנתי שמתחת לצוק ישנו ים מרהיב ביופיו בצבעים של טורקיז ופשוט קפצתי מהצוק לתוך המים החמימים שלו.