זבוב

היום רציתי להרוג זבוב

באמת, כבר שנים שלא הרגתי שום דבר אבל היום בבוקר הייתי ממש קרוב לקחת את הזבוב הזה ולמחוץ אותו. זה לא שלא הרגתי זבובים בחיים, ברור שכן, אוהו כמה זבובים שאני הרגתי, הייתי מומחה בהריגת זבובים, שזבוב היה רואה אותי, הכנפיים שלו היו מתחילות לרעוד, הזמזום שלו היה מגומגם והוא היה מחוויר כך שהעיניים שלו היו הופכות מאדומות ללבנות.

כשהייתי מגיע למקום מסוים, כל הזבובים המקומיים היו בכוננות ספיגה, יודעים שהם בסכנה, שזה כנראה רגעי החיים האחרונים שלהם, אלו היו ימים, שמי נישא למרחקים, אפילו הייתה שמועה שזבובים בחלל החיצון לא מתקרבים לכדור הארץ רק מהחשש שהם יפגשו בי בטעות.

אבל היום נגמלתי, כבר שנים לא הרגתי זבוב, ההיפך, שהזבוב מגיע אני מקבל אותו באהבה, מכניס אותו אלי הביתה, מציע לו לאכול משהו, לשתות משהו ולאחרונה הצעתי לאחד הזבובים לבוא לארוחת שישי עם כל המשפחה ושנעשה היכרות ואולי אפילו נשתה משהו ביחד. יש זבוב אחד שהתקרבנו כל כך ככה שלא נעים לי כל כך לספר אבל התחלנו אפילו להתחבק.

אני כבר כמעט ולא זוכר את ההרגשה הזאת של אחרי שהרגתי זבוב, את הדם הזה שנמרח לך על היד, את תחושת הניצחון, את ההקלה שאתה מרגיש לאחר מכן ' another one bites the dust'.

אבל היום בבוקר שוב עלתה בי התחושה הזאת ורציתי להרוג זבוב, ישבתי לי למדיטציה, כיוונתי את הגוף, לקחתי כמה נשימות עמוקות להירגע, התחלתי להתבונן פנימה לתודעה ואז הוא בא, קודם על שמעתי אותו, בהתחלה חלש מרחוק ואז זה יתחזק יותר ויותר, זמזום חזק ואמיץ כזה, לא מגומגם כמו פעם. הקשבתי לו והמשכתי בשלי, ואז הוא לקח צעד קדימה והתיישב לי על האוזן, אז הרגשתי אותו והמשכתי בשלי ואז הוא המשיך, לא הירפה, קפץ לי לאף, נכנס לנחיר, התיישב לי על הריס של עין שמאל והתהלך לי על העיניים. ואני – אני המשכתי בשלי, התבוננתי, ובשיא חוצפתו, הוא הזמין חבר (זמזם לו שיש פו פראייר אחד שאפשר ללכת עליו חופשי).

ואז זה הגיע – משום מקום זה הגיע, הרגשתי את זה עולה לי בכל הגוף, מקצות האצבעות של הרגליים עד הקודקוד – אני רוצה להרוג אותו, חוצפן, הוא לא רואה שאני מנסה להתרכז, מה הוא מפריע לי, הוא הגזים, אלה נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד. אני אראה לו מה זה. חושב תפס פראייר. גם לי יש גבולות. חכה אני מסיים עם המדיטציה ואני מוחץ אותך, את כל הדם אני אמרח עליך ככה שכל החברים שלך יראו ויזהרו. אני אלמד אותך לקח.

פקחתי עיניים, התעוררתי, הזבוב נעלם, התעופף לו למקום אחר, לקח איתו גם את הרצון שלי להרוג אותו....

כמה זבובים יש לנו בחיים, גדולים וקטנים שמזמזמים לנו כל היום כמה אנחנו לא שווים, כמה אנחנו לא מספיק טובים, כמה אין לנו וכמה יהיה טוב שיהיה לנו ורק אם היינו או היה לנו אז היה ממש טוב והיינו ממש מאושרים.

וכמה אנחנו מנסים להרוג את כל הזבובים האלה, להשתיק את הזמזומים, לא לחשוב על זה, להתעלם מהם. אנחנו בונים חומות בצורות סביבנו ששום זבוב לא יצליח להיכנס, מניחים מלכודות זבובים, מרססים, נמרחים אבל שום דבר לא עוזר, הזבוב הוא רק זבוב ובכלל לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו.

בואו ניקח איזה זבוב קטן כזה, שלא מציק לנו יותר מידי, שאנחנו שומעים אותו ממש חלש, אחד כזה שלא מתיישב לנו על האוזן ובואו נסתכל עליו, זה הכל, נתבונן ברגשות ובמחשבות שהזבוב הזה מעלה בנו עד שהוא יעוף למקום אחר....