שהייה

אוו, איזה תקופה, כל כך הרבה זמן שאני לא כותב, לא מפרסם, לא יושב ושופך את הקרביים שלי, כך שמבחוץ זה נראה ומרגיש כאילו זהו, נמאס לי.

בעבר, תקופות כאלו היו מגיעות ישר עם שיפוט עצמי, הלקאה עצמית יומיומית וביקורתיות בלתי פוסקת: "הנה, שוב התחלת משהו והפסקת, שוב אתה פוטר את מה שהתחלת בתואנה שזה משעמם, זה לא באמת מה שחשבת שזה ושלפחות ניסית...

אבל לא הפעם, הפעם זה שונה, הפעם אני עובר את התקופה הזאת בשלווה, הפעם אני קשוב לתהליך שאני עובר, גם הפיזי וגם המנטלי. במקום לספר לעצמי כמה אני "לא" (לא בסדר, לא החלטי, לא אמיץ, לא יודע, לא מספיק טוב, לא ולא ולא...) אני עוצר, יושב ומתבונן פנימה. במקום לסגור את הבלוג, להחליט שאני לא כותב יותר ולרוץ לחפש את הדבר הבא ש"אולי" ממנו אתלהב - אני עוצר, יושב ומתבונן פנימה. במקום להרגיש סלידה, גועל, ייאוש, עצב, חוסר ביטחון - אני עוצר, יושב ומתבונן פנימה.

וכשאני מתבונן אני רואה את מה שלא ראיתי אף פעם, אני רואה את עצמי באור לבן , אני רואה אותי יציב, בטוח, שליו. אני רואה שלא רק שלא הפסקתי לכתוב אלא אפילו הגברתי את הקצב, אני פשוט מסכם את החלק הנוכחי בסיפור החיים שלי, אני מעבד אותו, עורך אותו, עושה לו הגהה, נותן לאחרים לקרוא ומבקש את תגובותיהם, מחפש אולי שם, שואל, מתייעץ, מתנסה. פתאום זה כל כך ברור, כשאנחנו מפסיקים ללכלך את התודעה שלנו בכל מה שאנחנו לא ובכל ההאשמות הבלתי פסקות, התודעה מתבהרת, נעשית צלולה ויש לנו אפשרות לראות את הדרך.

ואז ששואלים אותי אם הפסקתי לכתוב, אני לא מרגיש מאוים ושום נקיפות מצפון לא עולות אז אני עונה בחיוך שעוד אכתוב ואני נח קצת עכשיו. וכשאומרים לי שממש מחכים לפרסומים שלי, שהם חסרים לכל כך הרבה ומתגעגעים לקרוא אותי אז במקום להרגיש שאני מאכזב או לא רציני או חובבן, אני מרגיש גאווה וחמימות בלב ורוך, הרבה רכות – קודם כל לעצמי ואחר כך לעולם.

אז לא, לא הפסקתי לכתוב והבלוג שלי עדיין חי ובועט וגם ספר הילדים שכתבתי מתקדם לאיטו וגם שם אני מתרגל התבוננות ושהייה. גם פה האינסטינקט הזה של לרוץ ולסיים כמה שיותר מהר (גם במחיר האיכות) או לעזוב ולהגיד לעצמי ש "זה לא זה" קופץ מידי פעם וגם פה אני מתרגל עצירה, גם פה אני נותן לזמן לעשות את שלו וכשזה מגיע מהמקום הנכון אז זה פשוט קורה. התחברתי עם מאיירת לפני כמה חודשים ואנחנו עובדים על הספר, כל אחד בזמנו (גם היא לא עוסקת באיור למחייתה) ואין לי ספק שמתישהו גם הספר הזה יצא לאור.

וגם אזרתי אומץ, עשיתי את הצעד הראשון והתחלתי תהליך עם חבר (בתור המלווה), אני כותב תהליך בלי הגדרה נוספת (יעוץ, אימון, ליווי, טיפול) כי אני מרגיש שכל מה שאכתוב רק יצמצם את מה שאפשר לעבור בתהליך הזה. זה תהליך שגיבשתי לעצמי בשנה האחרונה, תהליך שטומן בחובו חיזוק של כל האספקטים של הבן אדם כבסיס לשינוי ולהתפתחות. תהליך שאוסף ומקבץ את כל ניסיון החיים שלי ואת מגוון התחומים אותם למדתי ובהם התנסיתי לתוך סל אחד. תהליך שלוקח את היוגה, מערבב אותה עם המנהל שאני, מוסיף את המאמן שבי, המדריך שבי, יכולות הייעוץ שלי, ההקשבה שלי ועושה מהן עיסה אחת.

גוני אמרה לי לפני כמה חודשים שאני "מורה דרך", אמרה שלא יודעת להסביר אבל זה מה שעולה לה בראש. ואני, בהיותי אני, קולט, מעבד, מפנים, מעבד עוד קצת ועוד קצת והגלגלים מסתובבים וחושבים: "מה זה אומר בכלל להיות מורה דרך"?

על זה אני צריך עוד קצת לחשוב אבל מה שאני יודע זה שהתהליך הזה מרגש אותי, הראש שלי מלא רעיונות ואין לי מושג לאן הדרך הזאת תוביל אבל אני בטוח שאני בדרך....