מורה דרך

מי שמכיר אותי יודע שכל חיי אני במרדף אחרי הגדרה עצמית שהפרשנות שנתתי לה זה מציאת הייעוד שלי. חשבתי שאם אמצא את הייעוד שלי יהיה לי טוב, אהיה מאושר, אקום בבוקר עם חיוך, אוהב את כולם ומשם רק יהיה טוב יותר.

הייתה בי השתוקקות גדולה להגיע למקום הזה בו אוכל סופסוף לנוח, בו אוהב את עצמי, אהנה מהעשייה שלי ואהיה גאה בה. מקום בו כל המועקות שקמתי איתן בבוקר פשוט יעלמו ולא יהיו לי תחושות רעות, מקום בו המחשבות על "מה יהיה" ו- "מה עשיתי רע" ו- "מה הייתי צריך לעשות" יתנדפו מחיי, מקום בו אחיה בהרמוניה עם עצמי ועם הסביבה.

ועשיתי.... או כמה עשיתי... טיפלתי בעצמי במשך 15 שנים בכל מיני סוגים של טיפולים, הלכתי לפסיכולוגים, ניסיתי טיפולים אלטרנטיבים, יועצי קריירה, למדתי נושאים שונים באקדמיה ומחוצה לה, הלכתי לסדנאות שונות אבל הסוף של כל תהליך היה זהה, חזרתי לנקודת האפס, לבסיס ממנו יצאתי.

תוך כדי החיפוש שלי, ניסיתי להבין למה כל כך קשה לי למצוא את הייעוד שלי ומה זה אומר בכלל ייעוד ולמה אני לא אוהב את המילה הזאת.

המילה ייעוד היא מלשון יעד, כלומר איזושהי מטרה מסוימת שאנחנו רוצים להגיע אליה ולשהות בה, לא לזוז ממנה כך שברגע שנגיע אליה אז "אנחנו את שלנו עשינו" ואנחנו יכולים לשהות במקום הזה. האמנם? האם יש איזשהו עיסוק או הגשמה עצמית בו נרגיש טוב ואתגר אינסופי ללא שנצטרך להמשיך את המסע שלנו? כנראה שלא....

הבנתי שהאושר לא מגיע מהשגת המטרה אלא מעצם הפעולה של התקדמות לעבר המטרה. במילים אחרות, אושר הוא פונקציה של צמיחה אישית. הבנתי שלחיות את הייעוד זה לא שחור ולבן, כולנו חיים את הייעוד שלנו וככל שאנחנו מביאים את הקול הייחודי שלנו, ככל שאנחנו יותר "אנחנו" כך אנחנו חיים יותר את הייעוד שלנו.

איך יודעים את זה?

· ככל שאנחנו פחות:פחות מתאמצים להרשים את האחר, פחות מתאמצים להיות משהו אחר, פחות מתאמצים לשחק לפי חוקי המשחק, פחות מרגישים רגשות אשמה ופחות מתאמצים לעשות את מה שאנחנו עושים.

· וככל שאנחנו יותר:יותר מרגישים נוח עם הפעולות שלנו (מה, איך, איפה ועם מי), יותר מרגישים נוח עם ההשלכות של הפעולות שלנו, ככל שהזמן עובר בלי שנרגיש, ככל שהפעולות שלנו טבעיות לנו ואנחנו לא צריכים לחשוב עליהן יותר מדי.

וזה כל כך ברור ונהיר שהמקום בו אני פחות (מתאמץ) וזה שאני יותר (טבעי) ואיפה שאני הכי קרוב לאמת שלי זה המקום בו אני עובר עם אנשים תהליך, בו אני מקשיב, משקף, משתף את דעתי ומדייק ביחד את האדם שמולי.

אני יודע את זה, מתעסק בזה, העולם יודע את זה, כל חיי אני שם....

אבל מה זה שם? מה זה הדבר הזה שאני עושה? למה אנשים באים לדבר איתי, להתייעץ איתי? עם מה אנשים יוצאים לדרך אחרי שהם נפרדים ממני?

כתבתי כבר בפעם שעברה שגוני הגדירה אותי כמורה דרך, שזאת הגדרה שתפסה אותי, יכולתי לכתוב שאני יועץ בעל ניסיון ניהולי של 20 שנים, יכולתי לכתוב שאני מאמן אישי מוסמך בשיטת אדלר, יכולתי לכתוב שאני מנטור ועוד ועוד אבל שום דבר מזה לא יהיה מדויק, אני בהחלט חושב שמורה דרך מעביר בדרכו שלו את מה שאני עושה עם אנשים:

· מורה הדרך מאפשר למטיילים היכרות מעמיקה יותר של האזור, תושביו ותרבותם – אני מאפשר לאדם מולי להעמיק את ההיכרות שלו עם עצמו. אני עובד על מיקוד תשומת הלב במקומות אותם אנחנו רוצים לשנות. תשומת הלב היא בעצם המקום אותו אנו מאירים, איפה שנמקד את תשומת הלב שלנו, שם תהיה התפתחות. במקום להאיר החוצה ולחפש את הגאולה/אשמה באובייקטים חיצוניים, אני עובד על התבוננות פנימית ומציאת החוזקות שלנו איתם אפשר לעבוד

· מורה הדרך מדבר את שפת התיירים ואת שפת המקום – אני יודע לשים את עצמי בנעליו של מי שעומד מולי מבלי להזדהות איתו. כלומר, מצד אחד אני מצליח לראות את העולם מנקודת מבט של האחר, להבין למה הוא חושב מה שהוא חושב ולדייק את מה שהוא אומר לי ומצד שני לתת את הפרספקטיבה שלי ולהציע נקודת מבט שונה.

· הקשר בין מורה דרך לקבוצת תיירים עשוי להיות לזמן קצר בעת ביקורם באתר מסוים, או לזמן ארוך יותר, במשך כל ביקורם במדינה מסוימת – גם העבודה איתי יכולה להיות למפגשים ספורים, לייעוץ נקודתי או תהליך ארוך טווח שיוביל בסופו של דבר לשינוי מנגנון התגובות האינסטינקטיביות (ממנגנון של גירוי -> תגובה למנגנון של גירוי ->עיבוד -> חשיבה -> תגובה).

אז בתור מורה דרך, חיברתי את כל מה שאספתי בדרכים שהלכתי וארזתי את זה לתוך תהליך שאני מציע לאנשים לעבור איתי.

אז כן, אם זה לא היה ברור, אני מזמין את מי שרוצה להתחיל איתי תהליך בו נתבונן פנימה, נחזק את המערכות שלנו ונצליח צעד אחר צעד ללכת כל אחד בדרכו הייחודית שלו תוך כדי הסרת רגשות אשמה, ללא שיפוטיות ועם הרבה חמלה עצמית.

התהליך משלב פרקטיקות מעולם היוגה, פילוסופיה וניהול, החלקים שמרכיבים אותי (:

מה שאבקש בתמורה זה משוב על התהליך וחיוך בסוף כל מפגש....