רפלקציה על הפוסט הראשון שלי

אז איך היה לכתוב פוסט? זה לא יאומן כמה היה לי קשה לבצע את זה, שבועיים מאז שכתבתי את הטקסט ורציתי לפרסם אותו, ניסיתי לחשוב מה בעצם מקשה עלי, איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים, בכל גיל ובכל סיטואציה מרשים לעצמם לבטא את דעתם בחופשיות, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב על ההשלכות, פשוט מקיאים את מה שיש להם להגיד, מתנקים ועוברים הלאה. אולי מזה פחדתי, שאנשים פשוט יקיאו את הרגשות שלהם על הטקסט שלי,. כל חיי אני אומר שכל מילה שיוצאת לי מהפה לא נאמרת סתם, כמובן שלא על כל מילה ישבתי וחשבתי כל חיי אבל שום דבר לא נאמר ללא שיקול דעת (אולי בגלל זה אני כל הזמן חושב). אולי זאת הסיבה שקשה לי כל כך לפרסם את המחשבות שלי, אולי אני מתייחס לכל דבר ברצינות תהומית ואני חושש מהתייחסות לא רצינית.

כמובן לפני שפרסמתי, כתבתי טיוטה ושיניתי וקראתי שוב, וביקשתי מאסנת שתקרא לפני שאני מפרסם ובסוף פרסמתי. התחושה הראשונה הייתה גאווה, עשיתי את זה!. אפילו שלחתי לחבר קרוב שאמר לי שזאת הפעם הראשונה שהוא מרגיש שאני גאה במשהו שעשיתי (נכון שזה נשמע הזוי אבל לא רחוק מהמציאות).

התגובות החלו לזרום, בהתחלה לא יכולתי לעזוב את הטלפון כדי לראות מה נכתב, מי כתב, כמה כתבו. שראיתי שהתגובות הן בסך הכל חיוביות ואנשים אוהבים את מה שכתבתי, הרגשתי באופן מפתיע (או שלא) ריקנות, סתמיות וחוסר תכלית. אנשים שלחו לי גם הודעות טקסט, התקשרו ואמרו שהטקסט נגע בהם. חלקם גם כתבו/אמרו/שאלו "אז מה עושים עם זה, מה המטרה?".

נעתי בין תחושת מלאות, גאווה והבנה שלפחות במעגל האנשים שמכירים לפחות חלקים מסוימים בחיים שלי, הצלחתי לגעת. הבנתי שאנשים כמהים למשהו אחר, כל כך הרבה אנשים שקטים מכל הקצוות משתוקקים לשינוי. היו תגובות אוהדות לטקסט מאנשים עם אורח חיים כל כך שונה וכולם פשוט הביעו את שאת הנפש שלהם מהמצב הנוכחי, מבוגרים כצעירים, דתיים וחילוניים, מתנחלים ושמאלנים ועוד.

אני בינתיים עברתי רכבת הרים, היה לי מאוד קשה להניח לזה, לשים את זה בצד ולעשות משהו אחר, הייתי שקוע כל כולי בזה. אני בדרך כלל מאוד בשליטה על ההתנהלות שלי, על הזמן שלי, על מי ולמי אני מאפשר ומוכן להיחשף, לקבל את דעתו ופה הייתי חשוף, לא בשליטה, ללא היכולת לנהל את האירוע, לשמור אותו בגבולות ובקצב שאני מוכן שהוא יתקדם. וכמו תמיד, שאני לא מרגיש בטוח, ההלקאה העצמית מתחילה.

הלקאה עצמית זאת מהות חיי, יש לי כשרון עילאי למצוא רמיזה ביקורתית קטנטנה ממישהו שאני לא מכיר ולהתעלם מעשרות תגובות אוהדות ותומכות, האינסטינקט הראשוני והבלתי נשלט שלי לזלזל בעצמי ובמה שאני עושה כמובן לא פסח הפעם. במהירות הבזק הגיעו המחשבות השליליות שלי של "הנה, שוב הצלחת לכתוב משהו ריק, שלא אומר כלום, שמדבר גבוהה גבוהה על שום דבר בעצם", או מחשבה כמו "מה אפשר לעשות עם מה שכתבתי, אין שום תכלית, איך זה יכול לעורר שינוי" או "אני כל כך ראשוני, הצלחתי שוב לכתוב משהו חולמני ורומנטי, אבל שוב לא בעטת בשום דבר, לא נשכת כלום, ברור שכולם יסכימו עם זה, איך אפשר לא להסכים עם טקסט כזה. מה החכמה לקבל אהדה על טקסט כזה, פנית לכולם, טקסט פרווה כמוך!".

לא משנה כמה תגובות אוהדות קיבלתי ואני ממשיך לקבל, תמיד ימשיכו להדהד בי הקולות המשתקים האלה, הרגשת הריקנות, הסתמיות, החוסר תכליתיות ומיד לאחר מכן החרטה על המהלך והרצון לקחת צעד אחורה, להגיד "הנה, ניסיתי, זאת לא הדרך שלי" ולחזור למקום המוכר, ישר "מתחשק" לי לחזור לעבודה שלי, פתאום יש לי מוטיבציה להתקדם אצלי בעבודה ואני מתחיל לחשוב ולתכנן את התפקיד הבא (ובהתרגשות גדולה).

כרוניקה כזאת....

כרוניקה של חיפוש בנרות ואכזבה שאין ביקורת ישירה עלי ויחד עם פגיעות גדולה וחוסר ביטחון בכל אמירה ולו הקטנה ביותר שמזכירה ביקורת אישית.

מה שכן, אני חושב שבכל זאת משהו היה שונה הפעם, אולי קצת פחות ראשוני מפעמים קודמות ומהתחושות האינסטינקטיביות שלי. בתוך כל הרעשים והקרבות הפנימיים הבלתי פוסקים שלי, הצלחתי להתבונן בטקסט ובתהליך ולחשוב מה חסר לי, לא רק ממקום הישרדותי אלא איך אני משתפר, מה הייתי רוצה שיהיה הצעד הבא ולאן אני רוצה לקחת את מה שכבר כן נעשה. כלומר, עם כל הביקורת העצמית והאינסטינקט לברוח לנמל הבית, עדיין נשארתי נאמן לתהליך והרגשתי מספיק חזק להתגבר על הצורך לזרוק הכל.

מה שהייתי רוצה, זה לקרוא לפעולה, לכתוב משהו עם תכלית שיגרום לשינוי במציאות. הטקסט שפרסמתי הוא טקסט שמיועד לתודעה בלבד, טקסט שבדק איפה אנשים נמצאים, איך הם מגיבים, האם יש בכלל מקום ורצון לשינוי. שאני חושב על זה שוב, זאת ממש הדרך שלי, דרך זהירה, מכניס את קצה הרגל למים, בודק את הטמפרטורה ורק לאחר מכן מכניס את כל הגוף. דרך אגב, לא משנה מה תהיה טמפרטורת המים , אני אכנס עם הגוף גם למים קפואים אבל צריך קודם כל להבין לאן אני נכנס, מה יש בסביבה ואיך אני מתמודד עם זה.

ואולי זה גם לא נכון, אולי שינוי התודעה כן מוביל לשינוי במציאות, זה פשוט שינוי איטי יותר, ארוך יותר, מתעתע בעצם קיומו אבל מצד שני זה שינוי עמוק שנשאר לאורך זמן ולא נעלם באתגר הראשון שפוגש אותו. אולי אני כן מכוון לשינוי תודעתי שבו יש מגוון של דרכי פעולה לממש את החזון ובו לכל אחד יש את המרחב ליצור את השינוי שלו.

כשאנשים חושבים על מנהיגות והובלה הם רואים לנגד עיניהם את זכר האלפא, מפקד הצבא שפוקד "אחרי" וכולם רצים אחריו בעיניים עצומות. סוג המנהיגות הזאת שבו יש אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, לדעתי תמיד תהיה חלשה יותר ושברירית יותר ממנהיגות רשתית בה יש לכל אחד מחברי הקבוצה את האפשרות ליזום, לפעול ולהנהיג. כשאני חושב על מנהיגות והובלה אז אני רואה את המנהיג כאדם שיודע להשפיע על חברי הקבוצה, לעזור להם להשתפר ולהרחיב את יכולותיהם התודעתיות והמעשיות מבלי לכפות את דעותיו ואמונותיו.

זה סוג המנהיג שאני, מנהיג עם עקרונות מאוד ברורים מצד אחד ומאוד מאפשר ומעודד חשיבה ושיח רחב מצד שני. הרבה פעמים, התנהלות כזאת נתפסת כמנהיגות חלשה או כחוסר מנהיגות. נתפסת כמנהיגות ללא תכלית, גם שדיברתי עם וועד הישוב וגם חלק מהתגובות לטקסט שכתבתי היו "רעיון נהדר, מאוד מתאים לדעות ההיפיות שלך ושל החברים שלך אבל מה אתה בעצם מציע". והאמת היא שהרבה פעמים אין לי הצעה, אני לא יודע מה צריך לעשות, אני לא יודע מה הצעד הבא שצריך לעשות כדי לאחות את הקרעים בקהילת יד חנה ואני לא יודע מה צריך לעשות על מנת לשנות את השיח הציבורי בישראל אבל כנראה זה בדמי ואני מתעסק בזה הרבה. לא יודע למה, לא יודע מה יש בזה שזה מעסיק אותי כל כך הרבה אבל אין לי ספק שזה משהו שמושך אותי כמו פרפר לאש. אולי זה מה שאני רוצה לתת לעולם, קצת יותר הכלה וסבלנות ואולי זה ייתן גם לי שקט נפשי (שזה כנראה מה שאני רוצה לתת לעצמי)