קבוצת שיח

מנסה כבר שבוע לחשוב על הקבוצה אבל משהו תקוע, לא יודע מה אבל זה מרגיש לי צעד קטן לשום מקום. זאת התחושה שיש לי רומאז הפגישה האחרונה עם גוני, שאני הולך בצעדים קטנים, לעבר איזשהו משהו ממש לא מוגדר ואולי מתישהו אני אבין מה אני רוצה. וכשזה יקרה רק אז אני אגיע לנקודת האפס, לנקודת ההתחלה. את הקולות הבלתי פוסקים של הפחדים שלי והשומרים שלי אני שומע בראש ללא הפסקה, הקולות שדוחפים אותי להפסיק את התהליך, להגיד לגוני שהחלטתי שזה לא בשבילי, שזה ילדותי, שלא יצא מהתהליך שום דבר, שזה בתכלס בזבוז אנרגיה על שום דבר ושלא כדאי לי להתחיל לפתח ציפיות ולהתרגש כי אני רק אתאכזב מזה.

עבר עלי שבוע נוראי, שבוע שהתחיל אחרי תקופה של עשרה ימים בהם חייתי את החלום, פשוט הרגשתי והתרגשתי, בסך הכל פוסט אחד קטן בפייסבוק גרם לי לרכבת הרים רגשית כמו ששום דבר בעבודה בעשרים השנים האחרונות לא גרם לי. הרגשתי גאווה, פחד, התרגשות, אכזבה, בושה, שמחה, התלהבות, חרטה, גרם לי להרהר, לחשוב, להשתוקק, לחלום. הייתי בבית, שיחקתי עם הילדים, חוויתי כל יום וכל שעה מהיום, זאת הייתה החופשה הכי מלאה שיכולה להיות (שברובה בכלל הייתי בבידוד בבית)

ואז חזרתי לעבודה, הרגשתי שהעולם סוגר עלי, לא הצלחתי לחזור לשגרה שלי, לא רציתי לחזור לשגרה שלי. התחלתי לחשוב על איך בזבזתי את כל החיים שלי בלי להתרגש, בלי להרגיש ונכנסתי למרה שחורה. לתחושה שהכול אבוד ואיך בכלל אני יוכל לצאת מהמעגל הזה, מעגל שאני מסתובב בו כמו אוגר שרץ על חישוק בתוך כלוב.

ובכל זאת, אני לא מפסיק לדבר על השינוי ועל התהליך שאני עובר, אני מדבר על זה עם כל מי שאני נמצא איתו, אני חושב על זה כל הזמן, מנסה לפתח את זה, מנסה לראות עוד משהו, עוד זווית, למצוא עוד תובנה שתעזור לי לפצח את עצמי. אז התיישבתי לכתוב, שלא כבדרך כלל שכבר כל הטקסט כתוב לי כבר בראש ואני רק צריך להקליד אותו, הפעם אני כותב בלי לדעת את הסוף, בלי לדעת את האמצע ואפילו בלי לדעת את ההתחלה, פשוט כותב על מנת לכתוב.

ובכל זאת, החלטתי לשבת, לא ברחתי, לא נכנעתי לקולות ולפחדים, לא נמנעתי מלהתמודד עם התקיעות שלי באמירה שכל התהליך הזה הוא בלאו הכי חסר תקווה ופתטי. כן החלטתי להמשיך, כן החלטתי לתת צ'אנס ולנסות ללכת עד הסוף עם החלום שלי, אפילו שהוא ילדותי, אפילו שהוא נאיבי, אפילו שהוא חסר אחריות אבל הוא נותן לי תקווה ומרגש אותי!

קבוצת שיח, למה דווקא? מה שם קורץ לי?מה יש שם שזה מרגיש כצעד קדימה בתהליך? אולי אנסה לפרק את המונח למילים שממנו הוא מורכב:

· קבוצה – מספר אנשים, אפשר להרכיב קבוצה מגוונת, לחוות דעות שונות, נקודות מבט מנוגדות שמרחיבות אופקים, בניגוד לאדם בודד בו העבודה נמצאת למול דיעה אחת מאוד מגובשת שאפשר להסכים איתה ואפשר לא אבל עדיין זאת הדיעה שלי והדיעה של האחר, בקבוצה ניתן לשמוע מגוון דיעות שמרחיבות את האופקים. אז הקבוצה צריכה להיות הטרוגנית

· שיח – מילים, אני כל כך אוהב מילים, אוהב את המילה הכתובה, את המילה המדוברת, בשירים אני תמיד מקשיב קודם כל למילים, לא משנה כמה המנגינה תהיה טובה, אם אין משמעות למילים כנראה שלא אוהב את השיר. אני אוהב משחקי מילים, דו משמעות, לקרוא בין המילים. אני אוהב להקשיב לשיח בין אנשים אחרים, להתבונן ולנתח את הדינמיקה בין האנשים ולדעת מתי להתערב ולהציע איזשהו רעיון על מנת לתת לשיחה את הטוויסט האחר, עוד איזושהי נקודת מבט שאף אחד עדיין לא חשב עליה עדיין.

אז נראה שאני מבין למה החיבור בין קבוצה ושיח נראה לי צעד טבעי במסלול ולמה אני חושב שזאת התנסות מעניינת.

החזון של הקבוצה

במילה אחת – הרחבה

אני רוצה שהקבוצה תהיה מקום בו אנשים יחוו חוויה בה הם מרחיבים את נקודות המבט שלהם ולא מצמצמים אותה. כל אדם מגיע עם דיעה ונקודת מבט על כל נושא שלא יהיה, מטרת הקבוצה היא לאפשר למשתתפיה לשמוע דיעות אחרות ולהיות מודעים אליהן, לנסות להבין למה אנשים חושבים כמו שהם חושבים, איך הם הגיעו למסקנה הזאת ולשהות שם ללא שיפוטיות, ללא ביקורתיות, ללא צורך להגן על דעתך, פשוט לנסות להבין השקפת עולם אחרת.

שאני אומר הרחבה אני מתכוון שמטרת הקבוצה היא לא להוביל למקום בו כולם יסכימו ונגיע לקונצנזוס (זה צמצום), מטרת הקבוצה היא להבין ולהקשיב לאחר במקום לחשוב שהאחר חושב הזוי/אנרכיסט/פשיסט/או כל תואר אחר.

הסטינג של הקבוצה

תוך כדי הכתיבה עלו לי שני רעיונות:

· אפשרות אחת היא שכל פעם יהיה מישהו אחר שהוא זה שיפרוט את משנתו על נושא מסוים (על איזה נושא עוד צריך לחשוב) והקבוצה תקשיב, תשאל שאלות, תאתגר אותו ללא שיפוטיות וביקורת על דעתו אלא מתוך כוונה להבין את נקודת המבט של האדם

· אפשרות נוספת היא ששני אנשים יציגו דיעות מנוגדות לגבי נושא מסוים ואז שכל אחד ינסה לייצג את הדיעה של האחר

התפקיד שלי בקבוצה

התפקיד שלי עדיין לא ברור לי באופן מוחלט אבל בהחלט אני זה שצריך לדאוג שהשיח לא שיפוטי, שהוא מאפשר, אני צריך לדאוג שיש מרחב בטוח לכל אחד מחברי הקבוצה לבטא את דיעותיו, יהיו דיעותיו מתריסות ככל שיהיו (אחת השאלות שלי לעצמי היא האם יש מקום בו אני מעיר/עוצר דיון ואם כן אז איפה), להשאיר את השיח מעניין, לראות איפה השיח הופך להיות לא ענייני ולקחת אותו הלאה, בקיצור, לנהל את הדיון (שואל את עצמי האם אני צריך להביע את דעתי)

הכוח שלי זה היכולת להשקיף מהצד ולהסתכל על הדיון מנקודת מבט אובייקטיבית, אני כמעט תמיד מצליח לראות תמונה רחבה ולתת טיעון אלטרנטיבי או השקפת עולם אלטרנטיבית לדיעה הרווחת בקבוצה (ואני אפילו נהנה מלאתגר את המחשבה ולפעמים לקחת את הדיון לקצה).

שותף – כן/לא

האינסטינקט הראשוני אומר לא לשותף, תעשה את זה לבד, זה שלך, תוביל, תיזום, אל תברח הצידה. אתה יכול להתייעץ, לחשוב על קבוצת התמיכה שתעזור לך אבל לא בן זוג. כשאני נמצא עם עוד מישהו אני מצמצם את הנוכחות שלי כשאי מרגיש לא משמעותי וזה יכול לקרות באחד משני התהליכים הבאים:

· או שאני רואה שאין בי צורך והאירוע מתנהל בצורה טובה בלעדיי ואז אני לא מוצא צורך להתערב

· או שאני חושב שהאירוע כל כך גרוע ואין לו שום סיכוי ואני מחליט לא להשקיע אנרגיה מיותרת

אולי מה שאני צריך זה איזשהו סימן או טכניקה שברגע שאני מתחיל לאבד את הדיון ולברוח למקום אחר שיחזיר אותי לכאן ועכשיו.

נושא השיחה

שאלה טובה... כל השבוע לא הצלחתי להתכנס לנושא שיחה אבל עכשיו שאני כותב, אולי כדאי שהוא יהיה קשור לפוסט, נושא השיחה "קבלה של האחר" פשוט להיות נוכח ולהקשיב לדיעות שונות משלנו מבלי לשפוט

אני ממש מפחד! אני מפחד שזה יהיה פתטי, אני מפחד שזה יהיה סתמי, אני מפחד שזה יסתום את הגולל על המשך הדרך שלי, אני מפחד שזה יהיה כשלון חרוץ, שאנשים יחשבו שאני "לא רציני", סתמי, משועמם, מחפש ריגושים, משחק משחקים או כל תואר נחמד אחר. אני מפחד שאנשים יעזבו באמצע (אם הם יבואו בכלל), מפחד שאני לא מתאים לעשות את זה.

או שכן....