למה, איך, מה?

אז סוף סוף נראה שיש פיצוח לתחושת אי השייכות שלי, החוויה התמידית שאני לא רצוי, שאני מוקצה מהחברה, של חווית הערך העצמי הכל כך נמוך שלי וחוסר הביטחון האבסולוטי בכל מה שקשור ליכולות שלי ולתפקוד שלי "בעולם האמיתי".

אבל שוב אני רץ למסקנה אז נתחיל מההתחלה, סיפור החיים האישי שלי מאז שאני זוכר את עצמי סובב סביב הידיעה שאני "רע", שאני הרוע בהתגלמותו. זה היה הנרטיב המשפחתי לאורך כל הילדות שלי, כמובן תמיד זה נאמר בבדיחות הדעת, עם חיוך ובנחמדות אבל החץ עם הרעל פגע בנקודה המדויקת, במרכז המטרה, ומאז הרעל רק חדר עמוק יותר ויותר עד שהתפשט בכל הגוף. מהילדות המוקדמת ביותר תמיד שמעתי על איזה תינוק בכיין הייתי, איך הייתי שולט באמא שלי ועושה בה כרצוני. בכל ליל סדר שכל המשפחה המורחבת יושבת בשולחן, כשמגיע התור של הרשע מארבעת הבנים לקרוא, כל העיניים הופנו אלי וכמובן שלקחתי את התפקיד שניתן לי במלואו. שרבתי עם האחים הקטנים שלי בילדות, או יותר נכון, שהרבצתי להם (לא היינו באמת רבים, המכות היו חד כיווניות) אמא שלי הייתה אומרת לי שאני מרביץ להם ברוע והייתי שומע תיאור מדויק של הרוע בעיניים שלי והשיטות הסדיסטיות שהייתי משתמש בהן. תמיד שמעתי כמה אני לא אוהב לעזור, כמה אני מתחמק מעבודות וכמה אני חושב רק על עצמי.

ההטמעה של הנרטיב הזה התבצע על ידי חזרתיות אינסופית של הסיפורים, ההורים שלי הם מאוד נוסטלגיים והסיפורים שנבחרו בקפידה לתמוך בנרטיב המשפחתי שלנו הם סיפורים שחזרו על עצמם באופן שוטף. הסיפורים תמיד מסופרים עם התרפקות אינסופית על העבר, תמיד מלווים בצחוק, מתובלות בניחוח של אמירות שובביות כמו בנדיט, תמיד היית כזה, מאז שהוא תינוק הוא כבר שלט בכולם ועוד ועוד.

אני לא יודע להצביע על הזמן המדויק בו אימצתי את הרוע, אבל זה היה בשלב מוקדם בחיים, אפילו שפגשתי את אסנת, בפגישה הראשונה או השניה שלנו, הזהרתי אותה מפני, אמרתי לה שאני לא מציע לה להתאהב בי ולהיות איתי כיוון שאני בן אדם רע ואכאיב לה כמו שאף אחד אחר לא העז לעשות בעבר. כמובן שבגיל הזה הכוונה כבר הייתה לכאב נפשי ולא לכאב פיזי. גדלתי והתבגרתי עם מועקה תמידית, עם הרגשה נוראית, עם שנאה עצמית, עם ההבנה העמוקה שכשאני יוצא לעולם אני חייב לקבור את הרוע ולהחביא אותו טוב טוב, רק שאף אחד לא יגלה את "האני אמיתי" שלי, שאף אחד לא יחשף לרוע הטהור שטמון עמוק בתוכי.

גדלתי עם אבא פוסט טראומתי ועם אמא שלא ידעה להגן עלי מהפוסט טראומה של אבא שלי. ההורים שלי תמיד אהבו אותי ותמיד האמינו בי אבל לעולם לא ראו אותי, לעולם לא ראו את הקשיים שלי, את הפחדים שלי והכי חשוב, לא היוו קרקע יציבה ובטוחה, תמיד הכל היה נתון לשינויים ואף פעם לא ידעתי איך תיראה השניה הבאה.

והיה לי רע, היה לי רע מאוד...

אז יש שני תהליכים ששזורים אחד בשני ונרקחים לתמיסה מבעבעת , ילד שרע לו מצד אחד וילד ששומע שהוא רע מצד שני, והתוצר... התוצר היה קטלני, התערובת הזאת שהתבשלה על אש קטנה במשך כל כך הרבה שנים, שבעבעה והתערבבה לתוך עצמה עד שלא ניתן היה לזהות את המרכיבים שלה, תערובת שהתבלבלה בין ילד שהיה לו רע לאדם רע. כל כך הרבה שנים של חיים בצל הרוע, ופתאום הכל נהיה ברור: אם אני רע אז אני לא בטוח במקום שלי בעולם, אני לא שווה כלום, אני לא שייך לשום מקום, אני לא יכול להיות רצוי בשום מקום כי מי רוצה להיות עם אנשים רעים, אנשים רעים מוקצים מהחברה, הם בשוליים, הם צריכים להסתתר, שלא יתגלו. איך בכלל יכולתי לאהוב את עצמי אם חשבתי שאני כל כך רע, איך בכלל יכולתי להרגיש שייך, רצוי ואהוב.

ביום ששברתי את הקיר, ביום שהצלחתי לסנן את התערובת בחזרה למרכיבים המקוריים שלה, היום בו הצלחתי להרגיש חמלה לילד שפשוט היה לו רע, היום בו השלתי את המועקה התמידית שלי, זה היום בו חזרתי לחיים, זה היום בו הצלחתי לראות בפעם הראשונה אור, הצלחתי להרגיש אהבה ואת זה אני מנסה לפתח מאז.

אז איך זה בעצם קשור לעשיה שלי ולאן שאני רוצה ושואף להיות? אני אנסה להוריד את דיבורי המוסר והשאיפות הגדולות לקרקע, לארציות, ליומיום. הבנתי שמהמקום הכי ראשוני שלי אני מתעסק ב"טוב" ו"רע". אני מוצא את עצמי שם לב שכשאני מדבר עם אנשים אני עוזר להם הרבה פעמים לראות את הטוב (שזה אבסורד בפני עצמו). רק היום פגשתי שכן בגן שעשועים שפגע בי מאוד בתקופה שהייתי יו"ר הועד של יד חנה וסיפר לי כמה קשה לו התקופה הזאת והאינסטינקט שלי היה לעזור לו לראות את הצדדים החיוביים שיש בסיפור החיים הנוכחי שלו. זה מאוד הפתיע אותי כיוון שאני מאוד פגוע ממנו ומאוד לא מעריך אותו כאדם ולמרות הכול ברגע שנפגשנו ודיברנו הייתי שם בשבילו.

אני משער שהתחושה הראשונית שלי של "לא ראו אותי", היא זאת שמובילה אותי לראות ולחפש באופן אובססיבי כמעט את הצד השני, והרבה פעמים אפילו לפתח הזדהות עמוקה עם הצד השני (מאמין שהייתי מפתח תסמונת סטוקהולם אחרי שעה 😊). כנראה שהיום, מהמקום החזק יותר שאני נמצא ומתוך ההבנה העמוקה של סיפור החיים שלי, אני רוצה להפיץ את היכולת הזאת שפיתחתי כל החיים, מתוך הפצע המדמם שלי. את היכולת לראות את האחר, להקשיב לו, לראות את הפחדים שלו, את הטוב שבו ואולי כשאנשים יצליחו לראות את הטוב באחר הם יצליחו גם איכשהו לרפא פצעים פנימיים שלהם.

התשוקה שלי (מילה גדולה שהיה לי קשה לכתוב אבל בכל זאת נשארה על הדף) היא לעשות טוב, לראות אנשים כפי שהם, לעזור להם להתגבר על הפחד מהשונה, מהאחר ואני רוצה שזה יהיה בעל משמעות ומה יותר משמעותי לאדם מהיחסים שלו עם הקרובים לו..

למה? כי אני רוצה שאנשים יצליחו להכיל את הקרובים להם גם (ואולי בעיקר) שקשה ורע להם מבלי לשפוט אותם או לקטלג אותם באופן שלילי

איך? על ידי הרחבת זווית הראיה שלהם והיפתחות להשקפות עולם שונות, לדיעות מגוונות ולאמיתות וסיפורי חיים אחרים

מה? הזמנה לקבוצת שיח בין זוגות של אנשים קרובים בעלי דיעות מנוגדות שתעזור להם להכיל אחד את השני מבלי להגדיר אותי כ"טוב" ואת האחר כ"רע"