משהו ממני על סובלנות
- Tzachi Stern
- 9 באוק׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
הסובלנות היא הרצון או היכולת הנפשית לסבול שוני מכל סוג שהוא, תרבותי, חברתי, אידיאולוגי, דתי מיני או גזעי ולהתייחס לשונה בהבנה ובכבוד – מבלי בהכרח להסכים איתו או לאמץ את מנהגיו.
לשהות במקום בו אנחנו מסוגלים לקבל דיעות ומנהגים שונים כרוך בסבל (אולי מכאן המילה סובלנות...). אני מאמין שמכל אחד מאיתנו דרוש מאמץ לא קטן להקשיב לדיעות שמנוגדות לכל האמונות הבסיסיות שהוא מחזיק ועדיין להיות במקום של הקשבה, ללא שיפוטיות וללא רגשות כעס, היעלבות, זלזול וכד'.
לפחות בחוויה האישית שלי (ואני מאמין שאני לא לבד), בתהליך ההתבגרות אנחנו מגבשים לעצמנו תפיסת עולם כוללת שמבחינתנו היא הנכונה, הצודקת ויותר מכך המוסרית ביותר ואנחנו משילים עם השנים את היכולת להכיל דיעות שונות. במקביל, אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שמחזיקים בתפיסות עולם דומות לשלנו ומתרחקים מכל מי שחושב אחרת. אפשר לראות את זה בבירור ברשתות החברתיות אבל לא רק שם, גם האיזור שאנו חיים בו, מקום העבודה שלנו, מקומות הבילוי ועוד אחרים מכיל בעיקר אנשים שדומים לנו.
אז אם היום יום שלנו מתאפיין בחד גוניות מחשבתית מהדברים הקטנים ועד הגדולים, אין פלא שקונפליקטים שנוגעים באמונות בסיסיות ובפחדים הראשוניים של כל אחד ואחת ישר מתלקח והופך למיצג שנאה והטחת "ברכות" קיצונית.
מצד שני, האם יש גבול לסובלנות? שאל אותי חבר לא מזמן האם אני אמור להיות סובלני לקבוצת אנשים המאמינה שצריך להקריב תינוק לאל הגשם אחת לחודש... וזאת לא שאלה היפותטית, אנשים מעלים תהיות כגון אלו גם על ברית מילה... אז כמובן שיש פה שאלות של מוסר אבל איפה הוא עובר ומי קובע אותו? מתי קבלת דיעה של האחר תחשב כסובלנות ומתי (אם בכלל) נחשוב שהגבול נחצה




תגובות