טוב, רע ואנחנו

המאבק בין הטוב והרע, זה מה שאני חושב שקורה היום בראש של כולנו. אנחנו כל כך רגילים לחלק את העולם שלנו לטוב ורע, לשייך את עצמנו לצד של הטובים ואת מי שלא חושב כמונו לצד של הרעים. מה יש שם שכל כך מושך אותנו לחלוקה הדיכוטומית הזאת? הרי זה ברור לכולם (או לפחות לרובנו) שאין באמת "טובים" "ורעים", אין באמת מישהו שהוא "טוב" טהור או "רע" טהור. יש לכל אחד מאתנו התנהגויות שהן מתחשבות ומקדמות יותר ויש לנו התנהגויות יותר אנוכיות ומעכבות.

התרגלנו לראות את העולם בשחור ולבן, בסרטים ההוליוודים תמיד יהיה את הצד הטוב שמגן על האנושות, על החפים מפשע, שחיי אדם הם ערך עליון, ינהג תמיד באופן מוסרי ובסוף ינצח. ויש את הצד הרע, זה שרוצה לשלוט בעולם, שלא אכפת לו מכלום חוץ מלשלוט, שחיי אדם לא באמת נחשבים, שמה שמעניין אותו זה כוח ושררה ומן הסתם בסוף הוא מפסיד.

אבל החיים הם לא סרט הוליוודי (למרות שלפעמים זה נראה ככה), החיים הם לא שחור ולבן, אין טובים ורעים. אני לא מכיר אף אחד בשום קונפליקט שאומר שהוא הצד הרע בסיפור, שהוא רוצה לנצח את הטובים ושהוא פועל בשם הרוע. בחיים האמיתיים, לכל אחד יש סיפור שבו הוא הצודק, המוסרי וזה שמייצג את הצד השפוי בעוד שהצד השני הוא בדיוק ההיפך. בפועל, אנחנו פועלים על מנת לקדם את האמונות שלנו (שמייצגות את התרבות שלנו, את החברה שאנחנו חיים בה, את מה שאנחנו חושבים על עצמנו ומה שאנחנו רוצים להיות). אנחנו בטוחים שאנחנו הצד הטוב ולכן חייבים להילחם מלחמת חורמה בצד השני על מנת למנוע אסון ולתת לכוחות הרשע להשתלט (כמובן שכל צד חושב כך על הצד השני). שהמלחמה היא מלחמה על הבית, מותר הכל, מותר להגיד הכל ולעשות כל דבר. אין משהו יותר חשוב עכשיו מלנצח את כוחות הרשע כי אם נפסיד כבר שום דבר לא יהיה חשוב וכוחות האופל ישתלטו על העולם.

בשנים האחרונות יצא לי להיות במרכז של כמה קונפליקטים כאלה, ברמה הלאומית, ברמה היישובית וברמה האישית:

· ברמה הלאומית – אנחנו משוסעים וחסרי תקווה כמו שלא היינו לעולם, אף מלחמה לא גרמה לנו להיות כל כך מיואשים כמו הקרע שקיים היום. כל מי שלא חושב כמונו הופך להיות הסכנה הכי גדולה למדינה, או שאתה איתי או שאתה נגדי, ואם תעז להגיד משהו חיובי או סובלני על הצד השני, מייד תהפוך לבוגד ואויב (או לחסר דיעה שזה הכי גרוע...)

· ברמה היישובית – אני גר בישוב קטן בעמק חפר שחיי הקהילה בו היו נר לרגלינו, בעשר שנים, בעבודה משותפת והרבה זיעה הצלחנו, למרות כל הקשיים והשוני האידיאולוגי בין התושבים, להחיות מחדש ישוב לתפארת ששמו נישא בכל העמק. סכסוך פנימי גרם להתנהגות אלימה שאף אחד לא האמין שנגיע אליה והיום אנחנו מפולגים, חשדנים, משפחות שהיו כמו משפחה אחת, לא מדברות אחת עם השניה. גם פה איבדנו את התקווה ואת האמונה בשם "הצדק" (וכמובן כל צד בטוח שהוא זה שמייצג את הצדק)

· ברמה האישית – יותר משנה שאני במאבק אישי בין החלקים הטובים בי לחלקים הרעים, תהליך בו אני מוקיע מתוכי את הילד הרע, משאיר כביכול רק את הילד הטוב, מתיידד בחזרה עם הילד הרע ומקבל אותו בחזרה

לי זה ברור שאין פה באמת טובים ורעים, לא ברמה הלאומית, לא ברמה היישובית ולא ברמה האישית. כשאני מצליח להקשיב לכל צד בצורה נקיה (לא משנה באיזה רמה) אני מגלה שהמנגינה היא אותה המנגינה, רק המילים שונות. והפחד מהמילים השונות גורם לנו להתבצר בעמדתנו, להיות יותר קיצוניים, יותר אלימים, האמפתיה והיכולת שלנו לראות ולהקשיב לדיעות שונות הולכות ונעלמות. אנחנו ממשיכים להקצין ולהלהיט את עצמנו כבר בלי שום קשר למה הצד השני (אם הוא בכלל כבר קיים) עשה או עושה.

השאלה לאן זה מוביל, מהנסיון של התקופה האחרונה ומהתבוננות מסביב זה מוביל לריק, לעצב, לחשדנות, לבדידות, האם זה מה שאנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו?