ילד טוב, ילד רע

מדהים איך שנים של אמונה עמוקה ובסיסית שאני "רע" התנפצה לרסיסים, איך הבסיס שעליו הונח כל המהות שלי כבר לא קיים, איך המועקה הלכה ופשוט התנדפה לה. אבל עם המועקה עזבה גם התשוקה, נעלמה ביער האופל והחשכה, ביחד עם הכעס, הרצון להוכיח, להביס, לשלוט, לנקום. ההשתוקקות להוכיח לעולם שאפשר גם אחרת, שכולם טועים ולא משנה מה הם חושבים, שהם שבויים תחת סם שמערפל להם את החושים ולא משנה מה הם אומרים או עושים זה לא באמת הם אלא המשחק ששולט בהם והם בסך הכל הדמויות שהמשחק משתמש בהם על מנת להניע את הגלגל.

ונשאר ריק, אין מוטיבציה לעשות שום דבר, הכל נראה מאוד סתמי, לא מרגיש צורך להוכיח כלום לאף אחד, לא מצליח להמציא את עצמי מחדש ולמצוא את ההנעה הפנימית שכל כך אפיינה אותי כל השנים להתחדש ולמצוא שוב ושוב את האתגר הבא. הילד הרע, זה שמתחשבן וזוכר כל דבר, זה שרוצה לנצח ויעשה מה שצריך על מנת לנצח ובדרך שלו. נכון, הוא משחק את המשחק ולא פרש ממנו, אבל הוא הגדיר את חוקי המשחק שלו לעצמו והצליח ליצור מצב שלו יש חוקים מיוחדים, אחרים. כמה פעמים הילד הזה שמע את המשפט "שאתה אומר/עושה את זה, זה אחרת" או "אתה יכול לומר/לעשות דברים שאף אחד אחר לא יכול".

מה יש בו שגרם לכולם לנהוג בו באופן כזה? הוא היה אותנטי, הוא לא חשש, לא היה לו מה להפסיד כי מבחינתו לא היה לו כלום, הוא גם ככה היה זמני, גם ככה לא הרגיש חלק בשום מקום, רק העביר את הזמן... אז הוא הרגיש חופשי, חופשי לצחוק, חופשי להעז, חופשי להחליט, חופשי להסתכן, חופשי לנסות דברים בדרך אחרת, שונה, מגוונת, חופשי להתריס, חופשי לחיות...

ומסתבר שהעולם אהב את זה, העולם אהב את מה שהיה לילד הרע להציע, העולם התמכר לזה ורצה מזה עוד, העולם חשב לעצמו שזה באמת לא רגיל ואולי אפילו מוזר אבל היה בזה משהו ממכר, משהו מסתורי, מרוחק, לא מוכר, אולי אפילו מרגש, משחרר (מסתבר שהריבוע מעדיף להיכלא בתוך העיגול ולא לכלוא אותו). העולם יכל לדבר עם הילד הרע אחרת, יכל לדבר איתו על רגשות, תשוקות, פחדים והילד הרע הקשיב וכבש, הקשיב והתחזק, הקשיב והוזן על ידי הכניעה הזאת של העולם. הילד הרע הסתכל והביט איך המשחק קורס לתוך עצמו, איך כל הכללים הנוקשים פשוט מאבדים תוקף ומשוכתבים כל יום מחדש.

ואז פתאום, משום מקום הגיע הילד הטוב, הילד שמחפש שלווה ורוך, הילד שמפחד, הזהיר יותר, זה שעוזר לאחרים, הפגיע, זה שמסתכל פנימה ולא החוצה, זה שחופר לעומקים אינסופיים בחיפוש אחר המהות. זה שלא מקדש את הניצחון שלו אלא את האיזון הגדול יותר, הרחב יותר, זה שרוצה להיאבק ולשנות את חוקי המשחק לכול השחקנים ולא מסתפק בזה שאפשר פשוט לנצל אותם לטובתו.

זה לא שלילד הטוב לא היו הבלחות מדי פעם, הוא ניסה, ממש ניסה, יותר מפעם אחת, הוא גם ממש רצה, הוא רצה להוביל, לשנות, לצעוק, לזעוק את זעקת המסכנים והחלשים בחברה, אבל לא היה לו כוח ואומץ. הילד הטוב הוא חלש, הוא חסר בטחון, אף אחד לא באמת מקשיב לו, הוא לא מצחיק, הוא לא מסוכן, הוא לא מעניין, הוא לא מרגש. הוא בסך הכל ילד שרוצה שיהיה קצת יותר שפוי, ילד זן, ילד שמוכן לוותר על עצמו, על הצרכים שלו ועל הרצונות שלו, תמיד הוא יהיה בסוף, תמיד ירכין ראש ויקבל את הדין כיוון שיחשוב שהוא לא ניתן לשינוי.

ומה שלא סיפרתי, שהילד הרע והילד הטוב מכירים, לא הייתי מגדיר אותם חברים אבל הם מכירים מצוין ו... הם לא בדיוק כוס התה אחד של השני.

טוב נו, זה לא פשוט, הייתי מגדיר את היחסים שלהם כיחסי אהבה-שנאה.

שהילד הרע מסתכל על הילד הטוב הוא רואה יצור חלש, פגיע, חסר עמוד שדרה, אחד כזה שכולם צוחקים עליו ולא באמת מעריכים אותו ולכן מבלי שהילד הטוב ידע, הוא שומר עליו מכל רע. לפני שמישהו בכלל יודע שהוא הולך לפגוע בילד הטוב, הילד הרע מתנפל עליו ומנטרל אותו בצורה כזאת שהוא לא מעז להתקרב בכלל לילד הטוב. שנים שהילד הרע מגונן כך על הילד הטוב, אולי בגלל זה הילד הטוב מרגיש כל כך בודד, אף אחד לא התקרב אליו שנים, הוא כבר לא זוכר איך זה לדבר עם מישהו והוא לא מבין למה, הוא בסך הכול רוצה שיהיה טוב.

החבר היחיד שיש לילד הטוב זה הילד הרע, הילד הטוב לא יכול באמת לשנוא את הילד הרע כי הוא ילד טוב... אבל הוא לא מצליח להבין את הילד הרע, הוא מסתכל עליו חצי בקנאה וחצי בחמלה. הוא מקנא ביכולת שלו להזיז דברים, להגיד מה שהוא חושב, להשיג את מה שהוא רוצה אבל יש בו הרבה חמלה על הילד הרע, הוא רואה את החולשה שלו ואת המניעים שלו ויודע שרע לו, יודע שזה בסך הכל משחק ושרק הוא רואה אותו מבפנים.

היום, אחרי הרבה שנים של ניכור הדדי, הם מבינים שהם תיאומים סיאמים, שני מוחות ששולטים באותו הגוף, הם מבינים שהם מחוברים וניזונים מאותו הגוף. הם יכולים לנסות להמשיך להתעלם אחד מהשני אבל זה לא יעזור, רק בעבודה משותפת ובהרבה מאמץ, צעד אחר צעד של קבלה הדדית תוביל אותם לסוף מסע החיפוש. זה נכון שזאת דרך לא קלה וכל אחד מהם יצטרך לוותר על סיפור חייו על מנת לבנות סיפור חיים משותף אבל אולי מה שכל אחד מהם מחפש נמצא אצל האחר, אולי 3=1+1?