צורתה של התשוקה

איך נראית תשוקה? האם יש לה צורה בכלל? איך היא מרגישה? האם היא קבועה, כזאת שנמצאת כל הזמן או מגיחה לעיתים? האם היא בהכרח מרגשת?האם יש אותה לכולם?

אוף, כמה שאלות, רק מלכתוב את המילה תשוקה הלב פועם לי במהירות, מה יש בה, במילה הזאת שהופך אותה לכזאת נכספת, שכשאנחנו חושבים עליה אז כל החושים שלנו מתחדדים והופכים להיות רגישים יותר, אנחנו לפעמים פחות ביישנים, יותר אמיצים ומוכנים לעשות מעשים שבדרך כלל אנחנו לא מעזים לעשות אם זה מפאת פחד מכישלון, ביישנות, נורמות חברתיות או כל תירוץ אחר שאנחנו מתרצים לעצמנו.

למסע שלי עם התשוקה יש קשר אמיץ ליוגה ולמילה השתוקקות אבל זה עוד מוקדם מידי לפרט עכשיו אז אולי נתחיל מוקדם יותר. אחד המשפטים היותר זכורים לי שחברה טובה בתיכון אמרה לי זה שאסור להתלהב יותר מידי לידי, שכל פעם שמישהו או מישהי מביעים רגשות שמחה בצורה מוחצנת וגלויה, המשפט שהייתי ישר אומר זה – "מה אתה מתלהב" (כמובן שרגשות עצב היה לגיטימי להחצין במלוא תפארתו). המשפט הזה ליווה אותי במשך כל גיל ההתבגרות שלי, מאוד הערכתי אנשים מלנכוליים, הדכדוך היה דרישת סף אם היית רוצה להתקרב אלי ולקבל את הערכתי. זה לא שכל מי שהסתובבתי איתו היה מדוכדך, היו לי הרבה חברים שמחים אבל אף פעם לא הערכתי אותם, הם תמיד נראו לי שטחיים ולא מעניינים.

דרך אגב, אני לא חושב שהתדמית שלי הייתה של מישהו מלנכולי, את מסיכת "ההכל בסדר" שלי עטיתי כבר אז ובעיקר התמחיתי בהסתרת העצב שלי (עד לא מזמן מסתבר..) אבל גם לא נראיתי מתלהב משום דבר, פשוט החזקתי את התדמית של זה שכל הזמן מחייך (אבל לא בהגזמה), שתמיד הכל בסדר אצלו, תמיד על מי מנוחות, לא נלחץ משום דבר, לא מתלהב משום דבר, אחד כזה שבפשרנות החיובית קוראים לזה – cool ובפרשנות השלילית קוראים לזה אולי אדיש או אפאטי או חסר רגשות (ברור שזה שירת אותי, אחרת לא הייתי מחזיק את זה כל כך הרבה שנים) אף אחד לא ידע מה אני מרגיש, כמה עצוב לי ורע לי, הייתי יכול להיות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ללא הקושי בלחשוף את הקשיים שלי ואת הרגשות שלי לאף אחד בעולם הזה. שימרתי את התדמית של זה שיודע לחיות טוב, זה שיודע לעשות גם וגם – גם להצליח בקרירה וגם לתחזק תחביבים, גם ללמוד וגם לבלות, תמיד גם וגם.

איך שוב נסחפתי... כל כך בקלות אני נסחף לכתוב על "מה היה", אני יכול לכתוב על זה כל יום מחדש ותמיד מזווית אחרת ועם תיבלון שונה אבל בכלל רציתי לכתוב על תשוקה. אז כמו שכתבתי, את ההתלהבות הורדתי מסדר היום, זה היה מוקצה מחמת מיאוס וכשהתבגרתי והגעתי לשנות העשרים חשבתי שהכל בשליטה, שאחרי שנות התבגרות לא קלות, מצאתי את האושר ואת המקום שלי. חשבתי שאני שולט ברגשות שלי, שאני יכול פשוט לקבור עמוק את גיל ההתבגרות ואת כל מה שסבב אותו ולהיוולד מחדש, נהגתי לומר שהחיבור בין צחי הילד לצחי המבוגר לא קיים, שזה שתי ישויות נפרדות. 20 שנים ומספר לא מועט של תהליכים אישיים שעברתי היו צריכים לחלוף על מנת שאצליח לקבל ש"אני תמיד נשאר אני" זה לא רק שיר נחמד בתכנית הילדים "פרפר נחמד".

מה שלא הצלחתי להחזיר לחיים שלי זה את החיבור לתשוקה, להתלהבות, לחלומות, לציפיות. קידשתי את הציניות, היה נראה לי תמיד מתוחכם להיות סרקסטי, שדיברו איתי על ציפיות מיד הפניתי למיטה או לשניצלים והקפדתי לא לרצות שום דבר כי אם לא מצפים ולא רוצים ולא חולמים אז לא מתאכזבים. אפילו לקחתי את זה רחוק יותר, למדתי לחיות בסבל, הפכתי את זה לאידיאולוגיה – אני אוהב לשבת על הרצפה, אוהב טעמים מרים וחריפים, מצהיר בכל הזדמנות שאני נגד נוחות, שאני לא צריך כלום – חי במינימליזם נפשי (היה יכול להיות גם חומרי אבל אני בזוגיות...) ולא מרשה לעצמי להתרגש משום דבר.

ובכל זאת, יש איזשהו חוסר קוהרנטיות בסיפור שלי שאני מתחיל לשים אליו לב יותר ויותר לאחרונה. בתור אחד שלא מתלהב ולא מצפה ולא מתרגש ולא חולם הייתי מצפה שבכל רבדי החיים שלי אחווה חוויות דומות, כלומר – הייתי מצפה שגם בזוגיות שלי, בחברויות שלי, עם הילדים שלי, בתחביבים שלי, בחיי המין שלי – בכולם לא אחווה תשוקה, לא אפנטז, לא אחלום, לא אתאכזב אבל זה לא כך. חיי המין שלי מלאים בתשוקה, אני מתרגש, מפנטז, מתאכזב, הזוגיות שלי מלאה ביצרים, אני מרשה לעצמי לא להיות בשליטה, אני לא יכול להיות בשליטה גם אם אני רוצה. ההורות שלי מלאה בהתלהבות ובאהבה ובכעסים ובחרדה, אני גדל עם הילדים שלי, אני לומד מהילדים שלי, אני מתפתח תוך כדי גידול הילדים שלי. אני לאורך כל השנים, למרות כל החרדות שלי, הצלחתי ליצור קשרי חברות חדשים, בכל גיל ובכל מקום שהייתי, חברויות עמוקות עם המון רגש, הרבה אותנטיות ואהבה. יש לי הרבה תחביבים שפיתחתי עם השנים וכאן אחזור ליוגה, אחד המוטיבים המרכזיים שלפחות אני לקחתי מהיוגה היא "אי השתוקקות". "טנהא בשפת הפאלי היא תשוקה או צמא נפשי וביוגה זה מתפרש (לפחות אני מפרש כך) כנסיון למצוא סיפוק בדברים או אירועים חולפים ולכן בתרגול היוגה, אם זה במדיטציה, בפארניאמה (נשימות) או באסאנות (תנוחות היוגה) מתרגלים אי השתוקקות ורק שתהיה במצב של "אי השתוקקות" אז תהיה משוחרר ולא תלוי בשום דבר, זה בעצם השחרור האמיתי מהסבל.

אני באופן טבעי מאוד מתחבר לפילוסופיה של אי ההשתוקקות (ועוד פיתחתי לעצמי אותה במשך השנים) ואני מנסה להבין איזה צורה של תשוקה הכי מתאימה לי ולפילוסופית אי ההשתוקקות שלי, איך אני יכול לקחת את אותו המושג ולהגיד שאני רוצה אותו ולא רוצה אותו. איך אני יכול להגיד שאני רוצה להיות באי השתוקקות ולחפש את התשוקה שלי בעת ובעונה אחת. שוב הגם וגם שלי, אז אם יש מישהו שיכול להיות גם עם וגם בלי באותו הזמן זה אני.

אז מה הצורה של התשוקה שלי שצומחת ונובעת מתוך אי ההשתוקקות שלי? אם אקח את המקום הכי יצרי אצלי, חיי המין שלי, גם שם בתשוקה הזאת יש אי השתוקקות. גם שם אני מצליח לפנטז ולהגשים את המיניות שלי ממקום של התפתחות רוחנית ולא כסיפוק לצרכים פיזיים בלבד (כשאני מצליח). גם הטנטרה והעיסוק במיניות שהיא מאפשרת מקדמת את הקשר בין הגוף לנפש ולא נתפסת כגורם מעכב או מפריע שעומד בין האדם להתעלות הרוחנית.

אני יודע שאני קצת פילוסופי היום אבל אני חושב שאולי התשוקה שחשבתי שאני מחפש היא לא באמת מה שאני מאמין בו, סיפוק היצרים והצרכים הוא משהו שאני מתאמן כל השנים להשהות ואני לא רוצה שזה ישתנה ולכן אם אצליח לצייר את התשוקה שלי במונחים שאני מאמין בהם, אני בטוח שאוכל לחלום ולפנטז כי זה לא יתנגש באמונות שלי ובדרך החיים הבסיסית שלי. התשוקה שאני מחפש היא תשוקה רוחנית, תשוקה התפתחותית, הריגוש שלי מגיע מהיכולת שלי לגדול ולצמוח ולא מהיכולת שלי לכבוש עוד יעד או עוד מטרה. לכבוש זה אמנם משהו שאני טוב בו אבל הוא אף פעם לא ריגש אותי, יותר ריגש אותי היכולת שלי להתאפק ולשהות במקום. אני עדיין לא יודע לאן המסע שלי יוביל אותי ולאן אני הולך, אבל אני כן יודע שאני הרבה יותר שקט, אני יודע שכאשר אני מחובר לעצמי, לערכים שלי, לאמונות שלי – אני במיטבי – בעצם, מי לא?