פירגון

אני מאמין שאם הייתי שואל אנשים ברחוב "האם הם שמחים שמחה אמיתית וטהורה בשמחתו של האחר" או "האם שמישהו אחר מצליח הם מרגישים אמפתיה ואהדה לאחר" הייתי שומע תשובה אינסטינקטיבית אחידה מרוב האנשים כמו: "ברור", "בטח", "זה הכי כייף לפרגן לאחרים" ועוד כל מיני אמירות באותו סגנון.

האמנם?

האם אנחנו באמת שמחים בשמחתו של האחר? שאנחנו עוצמים עיניים, מתבוננים פנימה לתוכנו ונזכרים בהצלחה של מישהו אחר – האם אנחנו 100% בשמחה לאחר או שמה יש בנו מעט קנאה, איזושהי צביטה קטנה בלב שמקורה בזה שאני ישר חושב על עצמי, ישר עולות המחשבות של איפה אני נמצא, ולמה אני לא והוא כן ואם נהיה אותנטיים אז לפעמים אפילו ישנה איזושהי תקווה קטנה שמשהו לא ילך כשורה, למצוא איזשהו פגם, שזה לא באמת הגיוני שהאחר שמח. כאילו ההצלחה של האחר באה על חשבוני, כאילו יש כמות מוגבלת של אושר ושמחה ואם מישהו אחר מאושר או מצליח אז זה אומר שלי נשאר פחות (אני אומר שזה בדיוק ההיפך, ככל שיש יותר שמחה ונתינה בעולם העוגה רק גדלה).

בשבועות האחרונים אני מהרהר הרבה בכל מה שקשור לפרגון, בודק את עצמי כמה אני מפרגן לאחרים, כמה אני באמת שמח שמישהו אחר מצליח או כמה באמת אני שמח בשמחתו של מישהו אחר מבלי להכניס את עצמי לתוך המשוואה, מבלי לחשוב איפה זה תופס אותי, מבלי להשוות אותי לאחר ולחשוב: "למה הוא כן ואני לא", או "הלוואי והיה לי את האומץ כמו שלה יש" או פשוט להרגיש את הצביטה הקטנה הזאת בלב של הקנאה הנסתרת.

לא פשוטה לי החקירה הזאת ועוד יותר לא פשוט לי מה שאני מגלה והכי לא פשוט לי זה לכתוב על זה....

שניגשתי לנושא היה לי ברור שאני שמח שלאחר טוב, שאני רוצה שאחרים יצליחו, יפרחו יגשימו את עצמם, שאני יודע להפריד את עצמי מהאחר ושאני לא מחפש את עצמי בתוך שמחתו של האחר אבל ככל שאני מתבונן וחוקר בנושא אני מבין שגם לי עולות לפעמים התחושות האלה של הקנאה והמחשבות שאיזה כייף לזה ולזה שהם ככה וככה ואיזה באסה שאני לא.

עוד אינדיקציה לתהליך שאני עובר זה שבמקום לשפוט את עצמי על איך אני מעז להרגיש את מה שאני מרגיש, לחשוב על עצמי את המחשבות הכי רעות שיש, להכות את עצמי ולהשפיל את עצמי - אני יודע להסתכל על התחושות האלה בחמלה עצמית ובהבנה שזה המנגנון וככה הוא עובד ופשוט לזהות את זה ולעבוד על זה. וזה אפשרי כי ברגע שאתה מפסיק לשפוט ולהלקות את עצמך, יש לך מספיק כוח ועוצמה להתמודד עם מה שעולה.

תחשבו על הפעם האחרונה שהצלחתם במשהו, שהרגשתם שמחה שרציתם לחלוק עם העולם כולו (כי זה מה שבדרך כלל קורה שטוב לנו) אבל נזהרתם כי לא רציתם לפגוע באף אחד (חייבים להודות שכשחושבים על זה, זה די מוזר שאנחנו מנסים להצניע את השמחה שלנו או שטוב לנו כדי לא לפגוע באחרים....)

ודמיינו עולם אחר, עולם דמיוני, עולם של אווטארים בו שלאווטאר אחד טוב הוא מקרין את הטוב והשמחה שלו בעולם והאווטארים האחרים במקום להרגיש צביטה בלב, הם פשוט נטענים וגדלים. בעולם כזה כל אחד רוצה שהשני יצליח וישמח כי זה יקרין עליו בחזרה, איזו עוצמה יכולה להיות בעולם כזה. ואז נחזור לעולם שלנו – האם זה באמת עולם דמיוני? תחשבו כמה אנחנו שמחים שלילדים שלנו טוב, כמה זה מרחיב לנו את הלב, כמה אנחנו הרבה יותר שמחים שהילדים שלנו שמחים, איך אנחנו נטענים וגדלים מזה.

אז אולי בכל זאת זה גם הכלל בעולם שלנו.....

הוויתור והשחרור הוא בעצם נקודת המוצא לתהליך הריפוי – ברגע שאנחנו מוכנים לוותר על האחיזה שלנו בהרגלים שלנו (בשיפוטיות העצמית שלי לדוגמה) אז אנחנו פנויים וריקים למצוא את עצמנו, מה שמאפשר לנו להיות מי ומה שאנחנו רוצים להיות

פרגון – מילה שהגיעה לעברית מהיידיש מהמילה פארגינען (ההגייה: farginen), לא הצלחתי למצוא מילה באנגלית שמתארת את המשמעות של הפרגון כמו שאני רואה את זה אבל בשורה התחתונה זה פשוט לגרום למישהו להרגיש טוב ולתת לו חיזוק בלי מניעים נסתרים והעדר שליליות.

אז פרגנו לאחרים, זה לא על חשבונכם.....