זרעים שנובטים

תקופה מרגשת עוברת עלי, מסתבר שזרעים שזרעתי לפני שנים, שלא שמתי לב בכלל שזרעתי אותם, מתחילים לנבוט. אפשר לראות כבר את העלים הראשונים, הקטנים מתחילים לבצבץ מהשורש וכמו בצמח שגדל ובתום הנביטה מתחיל תהליך הפוטוסינתזה בו הוא הופך להיות עצמאי, גם הצמחים שלי שוחררו לעולם והם כבר לא בשליטתי (אם אי פעם הם בכלל היו בשליטתי – אבל זה כבר סיפור אחר...).

כבר שנתיים אני עובד על ספר ילדים, ספר שהתחיל כטקסט קצר עם חרוזים על ילד בשם ארז שלא הצליח לשלוט בברז שלו, טקסט שנכתב לפני שמונה שנים ושכב במגירה (או בתיקיה במחשב) וחיכה לזמן הנכון לנבוט. והנה זה קורה – אחרי שנתיים של עבודה, הטקסט הפך להיות ספר ילדים שאני כל כך גאה בו. אז ממש לא נשאר לי הרבה, צילום קטן שלי, הדפסה של הספר וזהו, הוא יופץ לעולם.

זה הטקסט בכריכה האחורית:

"במשך 4 עשורים לא הצלחתי לבכות, למה?

כי כשהייתי ילד אמרו לי "אל תבכה", אז לא בכיתי, עד היום.

לארז, גיבור הסיפור שלי, יש ברז שמוריד דמעות ללא סוף.

הוא לא שואל אותו מתי להמטיר דמעות, הוא אינו מתחשב בארז בכלל

ובקיצור, הברז בוכה כמעט כל הזמן וכמעט מכל דבר...

כן, ניחשתם נכון, הברז של ארז ממש גורם לו לתסכולים.

ארז לא מהסס לנסות לשלוט בברז העקשן.

הוא מנסה, נכשל ושוב מנסה ושוב נכשל.

ארז ממש מתוסכל...

הוריו של ארז מבינים את מצוקתו ומוצאים דרך מאד מיוחדת לעזור לו.

ארז, מתחיל להרגיש שמאמינים בו ושהוא יכול להתגבר על מכשול הברז...

הוא מצליח לצבור הצלחות קטנות ובטחונו העצמי גדל !

כיצד מצליח ארז לשלוט בברז השובב?

אם אתם באמת רוצים לדעת, תצטרכו לפתוח את הספר ולקרוא את

סיפורו של ארז"

במקביל לכתיבת הספר, לעבודה שלי, לזוגיות ולהורות שלי, החלטתי לפני כמה חודשים להשקות ולדשן את הזרע של הנתינה. כל החיים אני חוקר את עצמי, עובר תהליכים אישיים וקבוצתיים, לומד על הקשר בין הגוף שלנו לנפש שלנו, על התודעה שלנו ובעיקר מתבונן –באנשים, בהתנהגויות שלהם, בתגובות שלהם, במימיקות הפנים שלהם ומקשיב – למה הם אומרים, למה הם לא אומרים ולשקט (להקשיב לשקט זה חזק, נסו את זה).

ששאלתי את עצמי לפני כמה חודשים מה אני רוצה? איזה מסר אני רוצה להעביר לעולם? למה אני רוצה בכלל להעביר מסר? הבנתי שאני פועל ממקום שחושב שהוא יכול לעזור לאנשים לסבול פחות. חשבתי לעצמי שאני (ומי שקרא את הבלוג כנראה יודע), כאחד שסבל כל החיים סבל עמוק ומתמשך והצליח לזוז איזה צעד אחד או שניים ולהפחית ולרכך את הסבל והמועקות יכול אולי לעזור גם לאחרים.

אבל איך עושים את זה? נכון, למדתי אימון (coaching) במכון אדלר אבל הרגשתי שזה לא מספיק, שחסר לי משהו שיחבר את הדרך שאני עברתי ומה שאני הרגשתי לתהליך מובנה בו אוכל לעזור לאחרים.

אז התחלתי ללוות אנשים בתהליכים אישיים, מתוך מטרה לבצע שינוי של ההתניות האוטומטיות שלהם תוך כדי התבוננות פנימה והכרות עם עצמם ושמתי לב שוואלה.... זה אפילו עוזר לאנשים להרגיש יותר טוב ולשחרר תקיעויות. במקביל, לפני 4 חודשים התחלתי ללמוד הנחיית מדיטציה במרכז האקדמי לווינסקי-וינגייט (קורס מהמם שארחיב עליו בפוסט אחר) והנה גם הזרע של השרוואל (ההוא מהחליפה והשרוואל) נובט וצומח ואני מוצא את עצמי מנחה קבוצת מדיטציה שבועית של חברים שהולכת ומתייצבת, הולכת ומתגבשת.

ובמקביל לכל זה, גם החלק של החליפה שלי נובט וזז קדימה, פרויקט שלשמו הגעתי לנייס (החלפת מערכת הניהול הארגונית של החברה) החל באוקטובר האחרון, אחרי 3 שנים של הכנות, וגם פה מעניין לי מאוד ומאתגר.

זאת תקופת נביטה, זרעים שזרעתי נובטים ותופסים עצמאות ואני מזמין כמובן את כל מי שרוצה להצטרף וללכת איתי בדרך (זאת דרך מיוחדת, היא מתאימה את עצמה ומתרחבת ככל שהולכים עליה יותר אנשים) שרק יגיד.

אני מוכן ומחכה שאתם תהיו מוכנים גם 😊 ללכת בדרך שלכם ולשים את המועקות מאחורה, למצוא שקט בפנים (כי המסעות החיצוניים רק מתסכלים יותר), ויחד עם זאת ללמוד לומר תודה על מה שכן יש