העיקר הכוונה

מספרים על תלמיד ששאל את המורה שלו:

תלמיד: " כמה זמן ייקח לי להגיע לשם?"

המורה אחרי שחשב כמה דקות: "10 שנים",

ענה התלמיד: "ואם אתאמץ יותר ואשקיע יותר זמן?"

חשב עוד קצת המורה וענה: "20 שנים"

התבלבל התלמיד וניסה שוב: "ואם אעזוב הכל ואקדיש את כל כולי להשגת המטרה?"

ענה המורה מייד: "במקרה כזה, ייקח לך 30 שנים"

התפלא התלמיד ושאל את המורה: "איך זה יכול להיות שככל שאני משקיע יותר, אני המטרה מתרחקת?"

ענה המורה: "ככל שאנחנו חושבים יותר על המטרה, כך היא מתרחקת וזה מכיוון שנתח נכבד מתשומת הלב שלי מתועל למחשבות, פנטזיות ודמיונות, במקום להיות במלוא תשומת הלב ולהשקיע את כל כולי במה שאני עושה עכשיו. כך שכחלק ממני נמצא במקום אחר אז רק חלק ממני נמצא פה"

רובנו, רוב הזמן חולמים, החלומות באים בצורות שונות ומגוונות: בצורה של פנטזיות, תקוות, פחדים, דאגות, אשמה, חרטה, השתוקקות ועוד. ואת כל הצורות האלו אנחנו מרכיבים לתוך סיפורים שונים שמהם אנחנו מרכיבים אידיאולוגיה שאיתה אנחנו מזדהים (ויש עוד הרבה לכתוב על זה אבל זה לפעם הבאה).

אז מה אני בעצם אומר, שאנחנו לא צריכים להציב לעצמנו מטרות? ממש לא....

השאלה היא מה הדרך להציב מטרות נכונות, או במילים אחרות, מאיזה זרע המטרה נובטת, מה הייתה הכוונה שממנה המטרה צמחה?

ההבנה של ההבדל בין הגדרת הכוונות להצבת מטרות יכול לשפוך קצת אור על הנושא. הכוונה (מאיזה מקום אני עושה מה שאני עושה) תמיד תתמקד בהווה, באופן שאנחנו נוכחים בהווה. תשומת הלב שלנו תהיה ב"כאן ועכשיו" הנוכח תמיד ללא קשר לשינוי המתמיד של החיים. שאנחנו מגדירים את הכוונה שלנו, אנחנו נצא ממה הכי חשוב לנו וזה יהיה בחפיפה לערכים ולמוסר שלנו. הכוונה שלנו בעצם מגדירה "למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים" לפעמים אנחנו מתבלבלים בין האמצעים איתם אנחנו יכולים להיעזר לבין המטרות וזה מכיוון שלא מיקדנו את הכוונה שלנו.

המטרה לעומת זאת מתמקדת בעתיד ולתוצאה של הפעולה שלנו, התמקדות במטרה שלא יוצאת מהגדרת הכוונה תוביל בדרך כלל למפח נפש כיוון שהיא מניחה הנחה שגויה שהעולם קבוע ולא משתנה אולם הוא משתנה כל הזמן. כאשר אנחנו מציבים מטרה שלא בהלימה לכוונות שלנו ומתמקדת במשהו חיצוני לנו, אנחנו לא מסופקים גם כאשר כביכול "השגנו את המטרה" כי או שתיוולד מטרה חדשה או שהמטרה עצמה תקרוס, המטרות לעולם לא יסבו לנו אושר. אבל אם ראשית נגדיר את הכוונה שלנו, נוכל להציב לנו מטרות בהלימה לערכים שלנו ואז לעבוד קשה להשיג אותן מבלי ליפול למלכודת של היצמדות לתוצאה. מבלי למדוד את הצלחתנו בחיים לפי עמדתי במטרה או לא אלא על פי מידת ההתאמה של הפעולות שלי לערכים שלי.

במציאות אנחנו רואים שלא משנה מה יש לנו, אם זה כסף, חברים, הערכה חברתית או מעמד חברתי אנחנו תמיד נרדוף אחר הדבר הבא. כל עוד נחשוב שהאושר שלנו נמצא במקום אחר, אנחנו נמשיך לרדוף אחרי משהו שלא באמת קיים, תמיד נחיה בתחושה שהנה, אוטוטו אני שם (זה בצורות שונות: עוד כסף/קידום בעבודה/תקופה לא טובה או כל דבר אחר שאנחנו מחכים שיגיע או שיעבור) .

כמו שכתבתי בעבר מספר פעמים, לאורך רוב חיי, מי שהסתכל עלי מבחוץ ראה חיים אידיאלים: היו לי אהבה, משפחה נפלאה, כסף, הערכה, חברים, עבודה ועדיין לא היה לי טוב (כאנדרסטייטמנט), חברים הסתכלו על החיים שלי ואמרו לי: "לך יש הכל, מה רע לך". מה שמוכיח ששום דבר חיצוני לנו לא באמת יכול להסב לנו אושר. העבודה שלנו היא פנימית, תמיד מבפנים החוצה, רק שאתה מחובר לעצמך ולמקום ממנו אתה פועל, העולם החיצון יכול להוות שכבה נוספת של העצמה – אף פעם לא הפוך.