סגנון חופשי

עשרה ימים עברו מאז שהבטחתי לעצמי לכתוב את עקרונות הניהול שלי כהתחלה של כתיבת התיאוריה המנהיגותית שלי, שבועיים אחרי שהחלטתי לבחון משרות פתוחות שיקרבו אותי קצת יותר לתחום המנהיגות המנטלית, שלושה שבועות אחרי שהבטחתי לעצמי לפתוח בלוג, חודשים אחרי שהצהרתי שאני מקים קבוצת שיח – אני יושב בסלון בשבת בצהריים וחושב לעצמי מה המשותף לכל ההחלטות האלו, מה עומד בבסיסן, בפני איזה שומר גדול ובלתי נראה אני נלחם, ממה אני פוחד - החלטות שלא הצלחתי לבצע.

עישנתי קופסת סיגריה ביום במשך 12 שנים – לפני 15 שנים החלטתי להפסיק לעשן, לא נגעתי בסיגריה מאז.

עישנתי מריחואנה במשך 24 שנים – לפני חצי שנה החלטתי לעשות הפסקה, לא עישנתי מאז.

במשך עשרות שנים הייתי מחליט האם אני צם ביום כיפור ברגע האחרון, כאשר ההחלטה הייתה חיובית לעולם לא נשברתי.

פגשתי את אסנת שהייתי בן עשרים, מייד ידעתי שאיתה אני רוצה לחיות, ללא פחד וללא בושה זה היה נהיר וברור גם לה וגם לי שנתחתן – אנחנו 25 שנים ביחד.

בגיל 26 החלטתי לקנות דירה, 15 אלף שקל זה ההון העצמי שהיה ברשותי, לא היה לי מקצוע, הייתי סטודנט, שכרתי דירה, אף אחד לא עזר לי כספית – 19 שנים אחרי, הדירה הזאת עדיין ברשותי.

לא היססתי לרגע לפני שיצאתי להודו אחרי שהשתחררתי עם כרטיס בכיוון אחד, לא היססתי לקנות בית קרקע ולהרחיב אותו אחרי כמה שנים, לא חשבתי פעמיים לפני שהבאתי ארבעה ילדים לעולם, לפני שנסעתי איתם להודו או החלטתי באיזה מסגרת חינוכית הם ילמדו. כאשר החלטתי להפסיק לאכול מוצרי חלב זה פשוט קרה וכשהחלטתי לחזור לאכול – פשוט חזרתי.

תרגול יוגה, שחיה, ריצה, כתיבה – לא מזג אוויר, עייפות או כל גורם חיצוני אחר הצליח לגרום לי לוותר.

גם מקומות עבודה עזבתי ברגע שהחלטתי, ללא היסוסים מיותרים, בנות זוג עזבתי ברגע שהרגשתי שאני כבר לא מעוניין וגם חברויות ארוכות שנים ידעתי לעצור או לשנות כאשר הגעתי למסקנה שהן יותר פוגעות בי ממיטיבות איתי.

כאשר אני מביט לאחור על ההחלטות שלקחתי וביצעתי, אני רואה החלטות אמיצות, בעלות תעוזה, החלטות שמכילות בתוכן סיכונים (פיננסים, רגשיים, בריאותיים), החלטות שמצריכות בטחון עצמי, החלטיות, נחרצות ואמונה בדרך.

מה עזר לי להצליח לעמוד במשימות האלו, איפה השומר נעלם, איך הוא נתן לי לקחת כאלה סיכונים ולא עמד שם על המשמר.

היום בזמן ששחיתי, חשבתי לעצמי מה שונה השחיה ממעגל שיח, למה יוגה כן וכתיבת עקרונות הניהול לא, למה לא באמת אכפת לי אם אני שוחה מספיק טוב או גמיש מספיק ולעומת זאת מחפש להיות מושלם בנוגע לכל מה שיש לו איזושהי נגיעה בקריירה. כמנהגי, חשבתי על מספר רב של סיבות אבל מהר מאוד הבנתי שלכולן שורש אחד, כולן נובעות מהיכולת שלי לאפשר (או לא) לעצמי לפעול ללא תג המומחה, ללא התעודה שמסמיכה אותי לפעול.

אתחיל מהפעולות הכביכול פשוטות וקטנות כמו התמדה בתרגול היוגה, ספורט, כתיבה – אני ניגש לפעילויות הללו מתוך מקום צנוע, ללא ציפיות גבוהות מדי מעצמי, לעולם לא חשבתי שאהיה גורו יוגה, שחיין באולימפיאדה או סופר של רבי מכר – לכן אני ניגש מאוד משוחרר לפעילויות האלו, אין עלי לחץ שאני צריך להוכיח משהו למישהו (בדרך כלל לעצמי) מלבד ההתמדה עצמה. אני לא צריך להיות מה שאני לא, אני יכול להביא את עצמי לפעילות ולבצע אותה בסגנון שלי, בדרך שלי ובקצב שלי. אף אחד לא מצפה ממני להיות מומחה ואני מאפשר לעצמי לשהות במקום בו אני לא מיוחד או הכי טוב. ושאני לא מצליח לבצע איזשהו תרגיל ביוגה אז זה פשוט לא נורא.

יש גם את הפעולות בהן אני לא משפיע על אף אחד, הכישלון, אם הוא יבוא, יהיה שלי בלבד וכך גם השלכותיו. אם אקנה בית ולא אעמוד בתשלומים – אני אשלם את המחיר, לא אף אחד אחר, אם לא אצליח לצום – לא קרה כלום, אם אחזור לעשן – גם כאן אין השפעה על אף אחד אחר. אני יכול לקחת החלטות שמשפיעות עלי בלבד ולבצע אותן, גם אם הן כרוכות בסיכון וגם אם אני לא מומחה בתחום כי השלכות הכישלון הן עלי בלבד.

אז מה זה להיות מומחה? ואיך התפיסה שלי את המומחיות מעכבת אותי? מומחה זה להיות הכי טוב, זה שיודע הכל, שכולם מקשיבים לו, שסומכים עליו, אם אני לא מומחה אז אני שרלטן. איך אני יכול להוביל מעגל שיח אם אני לא מומחה למעגלי שיח, איך אני יכול לכתוב תיאוריות על ניהול אם אני לא מומחה לתיאוריות ניהול ואיך אני יכול בכלל לחשוב על להדריך מנהלים אם אני פשוט לא. אז אם אני אעשה זאת למרות שאני לא מומחה, אני שרלטן ובסוף יעלו עלי, יגלו שאני לא באמת מומחה, שאני לא באמת יודע, שאני רק מנסה, לפעמים זה מצליח ולפעמים זה נכשל אבל עושה את זה בסגנון חופשי, בלי מתודה מוסדרת, בלי מומחיות.

אבל בעצם אני לא עוסק בשום דבר ממה שלמדתי, למדתי תחומים רבים בחיים והמתודה רק הרחיקה אותי מהעיסוק במקצוע. דווקא לאחר שלמדתי את התיאוריות ואפילו במקומות שעברתי פרקטיקה, ההיצמדות למבנה הקשוח ולחוקים גרמה לי להרגיש אנטי, הגוף שלי ישר מגיב ואני רוצה למרוד, רוצה לצרוח, רוצה לרדת מהפסים, לא רוצה להיצמד לכללים הנוקשים ולמה שקיים, רוצה להמציא מחדש, רוצה אחרת, רוצה שלי.

אבל להמציא מחדש, אחרת, שלי – כל זה מנוגד להגדרת המומחיות כפי שאני מסתכל על מומחים היום. אז אני בעצם בקונפליקט פנימי, צד אחד שלי רוצה להיות מומחה, ללמוד, להתנסות, להיות זהיר והצד האחר, המרדן, רוצה להשתחרר מהמומחיות, רוצה סגנון חופשי, רוצה להמציא, ליצור. ובזמן ששני הצדדים נלחמים, אני שם באמצע, נחבט. לא מצליח להיות מומחה כיוון שהמורד לא מאפשר לי ולא מצליח ליצור ולהמריא כי אני לא שרלטן.

היום, אני יודע מה אני רוצה, אני רוצה לתת למורד מקום גדול יותר, לטפח אותו ולאפשר לו ליצור ולהתפתח. הוא היום מספיק חזק ובטוח לצאת לאוויר העולם, זה נכון שהוא לא מתורגל, זה נכון שהוא פוחד להיכשל אבל כבר יש לו מספיק קרדיט על מנת שיצליח להתגבר גם על הכישלונות והאכזבות שצפויות לו בדרך. אני עדיין בוחן את דרכי, מתקדם לאיטי, כל יום מעז קצת יותר, מעז להתבטא יותר בחופשיות, מעז לדמיין ולחשוב על איך זה יכול להיראות ובעיקר מאפשר לעצמי להיות יותר רך כלפי עצמי, להפסיק להלקות את עצמי כל היום. התחלתי לשאול את עצמי כל בוקר "מה שלומי", "איך אני מרגיש הבוקר" ו"מה אני עושה היום למעני". אני חושב ומאמין שדרך חמלה עצמית ניתן להעז כי כאשר היא לא קיימת, ההלקאה העצמית חוסמת הכל ולא מאפשרת אפילו להתקדם צעד אחד קטן.