למה אני ראוי להיות מומחה?

בפגישה האחרונה עם גוני, לאחר שהיא אמרה לי לשים לב שאני כל הזמן מדייק את עצמי עוד ועוד, אינסטינקטיבית עניתי שאני "מדייק את עצמי למוות". אני מתחיל להבין שאולי אני צריך להרפות קצת מהדיוק, ההעמקה והכוונונים העדינים שאני מבצע לפני, תוך כדי ואחרי כל צעד ושעל בכל מהלך חיי. אני המבקר הכי גדול של עצמי (לפעמים אני מרגיש המבקר היחיד שלי), מאז ומעולם אני שומע כמה אני מדהים, חכם, כריזמטי, סוחף, אנשים מקשיבים לי – מוכנים לשמוע ממני דברים שלא מוכנים לשמוע מאף אחד אחר, באים להתייעץ איתי, צמאים לשמוע את דעתי. ורק אני, מהיום שאני זוכר את עצמי, מבקר את עצמי לדעת, מרגיש לא מספיק טוב, לא מספיק יודע, לא מספיק מקצועי, לא מספיק חכם, לא מספיק מומחה – פשוט לא מספיק.

תמיד חשבתי לעצמי שאני מוקף במומחים, אני יכול בקלות להגיד מה המומחיות של כל אחד מהחברים שלי, של הקולגות בעבודה שלי, של בני משפחתי ואפילו של אנשים שאני מכיר באופן שטחי. תמיד שרוצים ממני משהו, אני יודע מי המומחה בתחום שאליו כדאי לפנות והוא ידע מה לעשות. לא משנה כמה פעמים פנוי אלי חברים וביקשו עזרה, לאחר שעזרתי, תמיד סיימתי במשפט כמו: "אבל אם אתה רוצה דיעה מקצועית/של מומחה אז כדאי לך לדבר עם...". אף פעם לא תפסתי את עצמי כמישהו שיש לו מומחיות במשהו אלא כאחד שיודע לתת עזרה ראשונה שצריך ולהחיות את הגופה עד שיגיעו אנשי המקצוע, המומחים להמשך הטיפול. בשיחה האחרונה עם גוני השוויתי את העזרה וההכוונה שאני עושה ביום יום, כבדרך אגב, לאחד שנמצא בים ורואה מישהו טובע לידו. כמובן שאותו אדם ינסה להציל את הטובע אך הוא עושה זאת מתוקף היותו שם במקרה ומתוך מוסר עצמי ולא מתוקף תפקידו הרשמי, בשביל זה יש מציל. כך אני מסתכל על עצמי, אני יודע לשחות ומסוגל להציל אנשים מטביעה אבל אני לא מציל, אף אחד לא יעסיק אותי בתור מציל כי אני לא יודע להיות מציל (למרות שאני יכול להציל אנשים מטביעה).

אבל כבר כתבתי על זה בעבר ודשתי מספיק ברגשות המומחיות שלי (או חוסר המומחיות שלי) והתעמקתי ודייקתי מספיק בלהסביר לעצמי למה אני לא ראוי (לא ראוי לשום דבר טוב): אם בעבר לא הייתי ראוי בעיניי אפילו להרגיש שמחה ואם היום שאני לא ראוי בעיניי לייעץ וללוות אנשים במסעם (שמתי לב שהיה לי חשוב לכתוב כמה פעמים את המילה "בעיניי" כי אחרים חושבים שאני כן ראוי). האם הדיוק שלי את עצמי מקביל לאחד שכל הזמן צריך ללמוד כי הוא עדיין לא יודע מספיק טוב והלימודים שלו מערפלים את התקיעות שלו מכיוון שהם נותנים תחושה של התקדמות והתפתחות למרות שבפועל הם דרך מאוד יצירתית ומתוחכמת להימנעות, הימנעות מקפיצה למיים העמוקים והתפלשות בבוץ?

אתגרה אותי גוני לכתוב למה אני כן ראוי להיות מומחה, מה יש בי ומה אספתי בדרך שעושים אותי ראוי להיות מומחה אבל לפני שאצעד בנתיב הזה אני רוצה לחזור להימנעות שלי מהתפלשות בבוץ. בטיפול הפסיכולוגי הראשון שעשיתי, אורית המטפלת שלי הייתה אומרת לי כל הזמן שאני נמנע מלהתלכלך, מלהתפלש בבוץ וללכלך את הידיים, הייתה אומרת לי את זה תוך כדי ליפוף ידיה אחת בשנייה שלווו לאחר מכן בתנועות לישה ונענוע האצבעות כאילו חבית בוץ הייתה מונחת תחתיה שאליה הייתי צריך לקפוץ קפיצת ראש. ניסיתי מאז להתפלש קצת בבוץ, פלרטטתי בכמה הזדמנויות עם סוגים שונים של רפש אבל כל פעם חזרתי בחזרה למקום הסטרילי שלי. יצאתי, חשבתי שאוכל לנתב את דרכי בשבילים נקיים אבל העולם בחוץ מלא באבק, בוץ, רוחות, שבילים שבורים, מלא הסתעפויות ובורות. העולם בחוץ הוא ההיפך מלהיות סטרילי, הוא נסתר ומסתורי, מלא ביצרים ורגשות, כאחד שלא מפסיק להתבונן בעולם כצופה מהצד, חשבתי שאוכל לראות את ההסתעפויות האלו מלמעלה ולנתב את דרכי בין הטיפות. אז לרוב זה מצליח והעולם לא יורה בי חיצים, אבל מצד שני, בהסכם הלא כתוב שלי עם העולם, אני לא נכנס למקומות בהם האוויר סמיך מידי, בהם החיצים צפופים ולא ניתן לחמוק מהם וכאשר ביצעתי זאת נפגעתי וחזרתי מייד למקום הסטרילי והנעים שלי.

השבוע אני אמור לעבור שיחת הערכה עם המנהלת שלי, בה אני מעריך אקבל הערכה גבוהה ואת שביעות הרצון ממני. אסנת שאלה אותי כמה שנים אני כבר עובד – 23 שנים, 23 שנים בהם אני עובר שיחות הערכה, 23 שנים בהם אני מקבל הערכות מצוינות, שביעות הרצון ממני תמיד הייתה גבוהה, לא הייתה שנה אחת בה קיבלתי הערכה ממוצעת, או שאמרו לי שלא מרוצים ממני. לא שהייתי סטודנט, לא שעברתי תפקידים, לא משנה אם הייתי מרוצה או לא – ממני תמיד היו מרוצים. לאורך השנים שמעתי רק כמה אני כן יודע, כמה אני מיוחד, בעל ראיה שונה, מרחיב ומאתגר תמיד את המוכר והידוע, בעל ראיה אסטרטגית, חד מחשבה, לומד מהר, מבין מה באמת חשוב ואסטרטגי לחברה, ממוקד, יודע לראות גם תמונה רחבה וגם לצלול פנימה שצריך, כריזמטי, אמין, אחד שסומכים עליו, הולכים אחריו, אנושי, מתחשב, יודע גם לדרוש וגם לגבות, בעל דוגמה אישית, מקליל את האווירה שצריך, משרה ביטחון, דואג להתפתחות מתמדת, יודע להוציא את המקסימום מכל אחד... ורק אני שומע את הקולות, מקשיב להתרחשויות וחושב לעצמי: אבל מה אני באמת יודע לעשות, זה שאנשים מרגישים וחושבים את רצף המילים שתיארתי למעלה זה אומר יותר עליהם ופחות עלי, מה אני באמת מוכר, אני מוכר לאנשים ביטחון? אפילו אמא שלי אמרה לי שאני הביטחון שלה, אז אני מוכר כתפיים רחבות, כאלו שאפשר להישען עליהן תמיד ולעולם לא יכרעו תחת כובד המשקל? אולי הרגשת השבריריות הפנימית שלי לא מאפשרת לי להרגיש את מה שהעולם רואה מבחוץ? אבל אולי זאת טבעה של הנפש ואולי זאת לא שבריריות אלא גמישות, אלסטיות כזאת שמאפשרת לנפש להיות גם במקום חלש וגם במקום חזק, אולי הנפש לא נועדה להיות שיפוטית כלפי עצמה כי היא פשוט היא, לפעמים חזקה, לפעמים חלשה, לפעמים אוורירית ולפעמים סמיכה ככה שהיא מאפשרת ומכילה את כל סוגי הרגשות והחוויות ולא מצומצמת לדרך אחת בלבד.

לאחרונה, יותר ויותר אנשים אומרים לי שאני גורם לדברים לקרות ואני, אינסטינקטיבית עונה שאני אף פעם לא אומר או מבקש, רק מאפשר. כמובן שבצד השני ישר מגיע החיוך והאמירה שזה נכון, אני לא אומר את זה ישירות אבל מכוון את העולם שהכל יקרה כפי שאני רוצה שיקרה. אז מה, זאת מניפולציה זולה? אני לא חושב, האני מאמין שלי הוא שכל אחד רוצה להתפתח, אין כזה דבר שטוב למישהו לעמוד במקום לאורך תקופה ארוכה, מה שעוצר אותנו זה כל מיני פחדים, פרדיגמות ואמונות שפיתחנו במשך השנים, ברגע שהסביבה מאפשרת ונוצר מרחב בטוח אז אנשים נכנסים אליו. יש כאלה שישר קופצים קפיצת ראש ויש את אלו שמרטיבים ראשית את בהונות הרגליים ולאט לאט נכנסים עם כל הגוף. זה לא אומר כלום על כמה רחוק הם ישחו וכמה זמן יישארו במים אבל אלו סגנונות שונים שלכל אחד מהם צריך להתייחס אחרת.

אני מאלו שמרטיבים את הבהונות קודם כל, אפילו לפני שאני מרטיב את הבהונות, אני עומד ליד וצופה מהצד, מרגיש את המים מבלי לגעת בהם, נושם אותם, מריח אותם, מקשיב להם ולאט לאט נוגע בהם עד שאני מתמסר להם בשלמותי וכשאני בתוך המים אז אני בפנים עד הסוף, כל כולי, בכל החוויה, בכל חלקיק בגוף.

אז למה אני ראוי להיות מומחה? כי אני כבר שנים בהתמחות, שנים אני מפתח את הדרך שלי, שנים אני מדייק את אופן הניהול שלי ושנים אני משתנה וזז עם התקופות. אני לא חושב שתהיה נקודה בה אגיד שזהו, אני כבר יודע הכל כיוון שהיא לא קיימת. ההיפך, עצם זה שתמיד יש משהו חדש, תמיד יש משהו שלא ידעתי ותמיד ניתן לשפר ולשנות – זאת הסיבה לכך שאני מתמחה כבר כל כך הרבה שנים וזה לא משעמם לי, זאת הסיבה שזה המקום שלי, מקום בו אני יכול להתרחב, להעמיק ולהתפתח ללא גבולות.

מציל אני לא, לפחות לא אחד כזה עם משרוקית ובגד ים אבל הרבה ידע לתת לעולם יש לי, גם הרבה רצון וגם הרבה פחד. אני צריך לזכור שלא משנה כמה מנסים להרגיל את הגוף למיים הקרים, כשכל הגוף נכנס אז בכל מקרה קר ואחר כך מתרגלים ונהיה חמים ונעים או שקר מידי ואז יוצאים אבל אם לא נכנסים למיים לא יודעים ולא מתרעננים. אז לשחות אני יודע, מקסימום יהיה לי קר ולא נעים ואחזור לחוף וגם שאהיה בחוף, אם אראה מישהו בתוך המים הקרים שעומד לטבוע – ארוץ להציל אותו.

בהרבה מצבים בחיים מצאתי את עצמי עומד ואומר שאני עדיין לא מוכן, שאני עדיין לא יודע מספיק, שאני עדיין צעיר מדי ורגע לאחר מכן, אמרתי לעצמי שאני כבר מבוגר מדי ושזה כבר לא בשבילי. ניסיתי לתפוס את הרגע המתאים, הרגע המושלם שבו הכל מתחבר אבל כמובן שאין רגע כזה, אני אהיה קלישאתי הפעם ואגיד שהרגע הנכון לעשות משהו זה עכשיו (כמו הרבה החלטות שלקחתי וביצעתי בחיים) והאם אני ראוי לכך? מי יודע...