יום השואה, ויפאסנה וסבא

בתור ילד הייתה לי חלוקה מאוד ברורה איזה צד של המשפחה שלי הוא כייפי ואיזה פחות, איפה אני אוהב להיות ואיפה לא, איפה אני רוצה להיות וכמה שיותר ואיפה פחות.

ההורים שלי גדלו בתל אביב, בצפון הישן, לא רחוק אחד מהשנייה וההורים שלהם גרו באותן הדירות במשך הילדות שלי כך שכשהיינו נוסעים לבקר אותם (וזה קרה כמעט בכל שבת) היינו מגיעים לצד אחד לארוחת צהריים ולאחר מכן היינו נוסעים לצד השני.

בשני המקומות חיבקו אותי, דאגו לי, פינקו אותי ואהבו אותי אבל בכל זאת למקום אחד אהבתי ללכת ולשני פחות, במקום אחד הייתה לי חמימות בלב שהייתי מגיע ובמקום השני פחות, במקום אחד הייתי מרגיש ובמקום השני פחות.

צד אחד עבר את המלחמה בארץ ישראל והצד השני פחות

שגדלתי קצת, פירשתי את הפער בין הצדדים בהתאם לדיעה הרווחת במדינתנו: בהבדלים התרבותיים הנובעים מארצות המוצא מהן עלו לארץ – המשפחה של אמא, היא משפחה שהגיעה מעדן שבתימן ומתורכיה ולכן המנטליות שלהם שונה, הם חמים יותר, פתוחים יותר ולבביים יותר. לעומת זאת המשפחה של אבא הגיעה מרומניה והונגריה, עם מנטליות קרה יותר, מופנמת יותר ורצינית יותר. אבל הפרשנות לא שינתה את המסקנה – בצד אחד כייף ובצד השני פחות.

והיה את סבא, סבא שלא דיבר, סבא שהיה לו קעקוע של מספר על היד (מי מקעקע מספרים על היד....), סבא שעבד כל הזמן (גם שהיינו מבקרים בשבתות), סבא שהוא כבר פונה אליך זה באופן ישיר וקונקרטי – בלי שלום ובלי להתראות, בלי מה שלומך ובלי איך אתה מרגיש, בלי חיבוקים ובלי נשיקות, בלי סיפורים ובלי מעשיות. סבא שהולך לבית כנסת אבל אוכל חזיר, סבא שמנהל עסק גדול ומצליח אבל בבית בקושי מנהל את עצמו, סבא שנמצא לבד בעולם מאז היה נער צעיר אבל בקושי מכיר את הדרך הביתה, סבא עם סיפור כל כך גדול שלא שמעתי ממנו כמעט דבר.

הזיכרונות שלי מסבא שלי מלוות בהרבה שתיקה, את שתיקתו סבא שלי היה מעביר בדייג בים, בשבתות שישנתי אצל סבא וסבתא שלי, הייתי קם בחמש בבוקר עם סבא והולך איתו לדוג על המזח של חוף גורדון. היינו יוצאים עדיין בחשכה, עם הסלים, החכה ואת חפירה, זה היה טקס שלם: לחפור ליד המזח על מנת למצוא תולעים שישמשו כפיתיון, ערבוב התולעים בפירורי לחם בתוך צנצנת שהוכנה מראש, ההליכה השקטה על המזח עם הידיים מאחורי הגב (כך סבא שלי הלך), הנפת החכה, השלכתה וההמתנה הארוכה והשקטה. והכל מלווה בעשן סיגריות אינסופי, הסיגריות היו חלק בלתי נפרד ממנו, תמיד עישן – בכל מקום ובכל זמן. שעות שהייתי יושב שם לידו, לא מדבר, מסתכל על סבא מתפעל לבדו ובשקט (לפעמים תוך כדי זמזום מזמורים), ריח הים היה מתערבב עם ריח הדגים וריח הסיגריות של סבא וגם אני שתקתי, לא זוכר שדיברתי איתו או ששאלתי אותו משהו, לא התערבתי במה שהוא עושה יותר מידי, הייתי שם לידו, משחק עם מה שמצאתי שם, חושב את המחשבות שלי, מתבונן ומקשיב לקולות הגלים המתנפצים על המזח בזמן שהם שברו את השקט.

סבא שלי לא דיבר איתי על השואה ועל מה שעבר, בעצם אף אחד לא דיבר איתי באופן ישיר על הסיפור של סבא, ידעתי שהוא היה שם, ידעתי שלסבא אין משפחה, שהוא היחידי ששרד, שהוא עלה לארץ לבדו והצליח להשתקם, להקים משפחה ענפה, להקים עסק, באופן אבסורדי היה בטעות אפשר לתאר אותו כאחד ש"הצליח בחיים"... היו כמובן את כל הניואנסים, היחס לאוכל (לא זורקים כלום), היחס לכסף (לשמור כסף לבן לימים שחורים), היחס לדת ולאלוהים (אדם מאמין שחש נבגד), היחס לילדים (אין פריבילגיה להיות ילדים) ואני מאמין שבעוד מקומות שבתור ילד לא הבחנתי בהם.

אז בתור ילד ואחר כך נער, התעלמתי מהשואה, היה לי נתק רגשי, לא הרגשתי שהיא קשורה למשפחה שלי או אלי באיזשהו אופן מיוחד. לא הלכתי לטקסים, לא שמעתי סיפורים ועדויות, לא נסעתי לפולין בתיכון ומן הסתם לא חשבתי שיש לזה איזושהי השפעה עלי כדור שלישי כי מה הקשר בין הסיפור הנורא הזה אלי....

סבא שלי נפטר בשנת 2005, בן 77 במותו, באותו יום הוא חזר מדייג לאחר ערב שבו התנדב במשמר האזרחי (לאחר שהבטיח לעצמו שלא יתפסו אותו לא מוכן בשנית) אבל הסיפור שלו כמובן לא נטמן ביחד איתו בקבר, הסיפור שלו המשיך להדהד בחלל ותפס אותי לא מוכן. בשנת 2016 חברת טבע בה עבדתי הציעה לעובדים לצאת למסע של שבוע בפולין ואני החלטתי לנסוע, לא שקרה משהו שגרם לי לשנות את הגישה שלי לנושא, לא שקיבלתי החלטה לשנות משהו ולא שחשבתי על זה יותר מידי, פשוט נרשמתי למסע וכאשר אמרו לי שהתקבלתי פשוט שילמתי והגעתי להכנה ביד ושם. לפני שיצאתי למסע, זכרתי שיש איפשהו את העדות שסבא שלי נתן "ליד ושם" כמה שנים לפני מותו, הצלחתי להשיג לי עותק ולפני הטיסה דחפתי אותו לתיק יד איתו עליתי למטוס. כאמור, לא באמת הכרתי את הסיפור של סבא שלי ובטיסה החלטתי להציץ ולקרוא את העדות, היריעה קצרה מלכתוב את הסיפור שלו אבל הסיפור שלו ליווה אותי לאורך כל המסע שלי ורגע השיא היה במחנה אושוויץ שעמדתי במקום בו קעקעו את המספרים על ידיהם של מי שהגיעו למחנה (כי מי מקעקע מספרים על היד...).

סוף המסע בפולין היה בעצם תחילתו של מסע אחר שלי – מסע לתוך עולמו של סבא שלי, מסע לשורשים שלי. התחלתי לקרוא ספרים בנושא, להאזין לראיונות, לראות דוקו ובעיקר להרגיש שייך לסיפור הזה, את הסיפורים מסבא שלי ישירות אני כבר לא אשמע אך את העדות המוקלטת שלו אני שומע בקולו הוא כאילו הוא נמצא לידי.

ביום חמישי האחרון, ביום השואה, יצאתי לסדנת ויפאסנה. אחד מהמוטיבים המרכזיים בתרגול הויפאסנה הוא שתיקה... ויותר מכך, אנחנו תרגלנו גם מדיטציית הליכה בה כפות הידיים מונחות אחת על גבי השניה מאחורי הגב.

כך, כ- 75 שנים לאחר המלחמה, מצאתי את עצמי ביום השואה, לא מדבר, הולך בשקט, עם ידיים משולבות מאחורי הגב, נזכר באותם הימים בהם הייתי הולך לדוג עם סבא שלי