התבוננות

כל כך הרבה זמן עבר מאז שכתבתי כאן, לאחרונה השתעשעתי יותר בכתיבה של סיפורים קצרים והתקדמתי עם הספר ילדים שלי, לא יודע למה יש לי הבחנה כל כך ברורה בין כייף לבין הגשמה, למה אני רואה את זה כל כך שחור ולבן. לפעולות שעושות לי טוב, שמרוממות אותי כמו לכתוב, לקרוא, לפנטז אני מתייחס כשעשוע ועבודה זה לא שעשוע, עבודה זה רציני וכבד, עבודה זה של גדולים, שעשוע זה של ילדים.

תמיד פחדתי להתבגר, אני שהתבגרתי בגיל כל כך צעיר נשארתי ילד קטן.

תמיד אמרתי שאני אהיה אחרת, שאני לא אכנע לחיים, שאני אמשיך לחשוב אחרת, להתנהג אחרת - אבל אחרת ממי או יותר נכון אחרת ממה? האם אני באמת צריך את הרפרנס הזה שמולו אני משווה את עצמי וכמוהו אני לא רוצה להיות? למה אני צריך לא להיות כמו אבא שלי, ולא כמו אמא שלי, ולא כמו המנהל שלי או כמו העמיתים שלי בעבודה, או כמו האנשים שאני פוגש במקרה או כל אחד אחר שאני מחליט להלביש עליו את דמות ה"אני לא רוצה להיות כמוהו". למה אני, שכל הזמן אומר שהעבודה היא פנימה, שהכל תלוי באדם עצמו ולא בשום דבר חיצוני לו כל כך מתקשה להגיד מה אני כן רוצה, איזה אדם אני רוצה להיות, מה חשוב לי, מה אני כן רוצה לעשות, מה אני אוהב לעשות, איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה שהחיים שלי יראו.

אולי סיגלתי לעצמי את מסיכת האדישות, מסיכת ה"כלום לא באמת חשוב לי" על מנת להימנע מלהתעמת עם התוצאות של ההחלטות שלי והשפעותיהן על האחרים. לאחרונה שמתי לב שאפילו את ההזמנה במסעדה אני מעדיף שמישהו אחר יזמין בתואנה שאוכל לא באמת חשוב לי ואני כבר אסתדר. הפכתי לאומנות את חוסר האכפתיות שלי מהצרכים שלי תחת אידאולוגיה של מינימליזם, האמנם? אין לי ספק שיש בזה משהו אבל האם אני לא עושה לעצמי הנחות, האם אני לא מוותר לעצמי ולא לוקח החלטות כי אני פשוט נמנע מלהתמודד עם ההשלכות שלהן?

היום אמא שלי (שוב) סיפרה לי שהיא לא אוהבת את איך שהספרית שלה מספרת אותה אבל היא לא מחליפה אותה כי "לא נעים לה", שאלתי אותה (שוב) מה לא נעים לה מהספרית ואיך זה בכלל קשור ואז הבנתי שהכל נובע מאותו המקום, שעדיף לקבל את מה שיש ולהסתדר עם זה מאשר להתמודד עם ההשלכות של ההחלטות שלך. ומה יהיה אם בארוחה משותפת עם חבר אני אזמין וזה לא יהיה טעים, איך אעמוד בזה ומה הוא יחשוב עלי ואיך אני אעמוד בזה שיחשבו עלי שאני בינוני, עדיף כבר להמשיך בקו של זה שלא באמת אכפת לו משום דבר.

איפה עובר הקו בין מי שאני לבין מי שאני חושב שאני לבין מי שאני רוצה שיחשבו שאני לבין מי שאני רוצה להיות, מורכב...

מי אני? – מי יודע.... בסופו של דבר אנחנו סך כל החוויות והפעולות שאני עושה והאנשים שאני בוחר להיות בחברתם.

מי אני חושב שאני? השאלה שהכי קשה לי לענות עליה בכנות כיוון שישר עולות כל ההגנות, מצד אחד ההצלפות ומצד שני האדישות וזה כל הזמן משתנה, מאוד תלוי תקופה, לתקופה ארוכה חשבתי שאני הרוע בהתגלמותו, מתחזה שמצליח לעבוד על כל העולם ומצליח להסתיר את הריקבון הפנימי שלי. היום, אחרי עבודה עצמית ממושכת אני מבין שאני גם וגם וגם. אני בסך הכל מאמין בעצמי וביכולות שלי, גאה במי שאני, בערכים שלי, בפעולות שלי וגם בפחדים שלי ובכשלונות שלי. אני לא מושלם, לא טוב מושלם ולא רע מושלם, אני משתדל ולעיתים גם מצליח לחיות על בסיס הערכים שלי וגם שלא, אני מצליח יותר ויותר לסלוח לעצמי. אני מעז להיות גם לא אהוב, פחות מרצה, לומר דברים שלא תמיד ערבים לאוזניים של כולם ובעיקר לומד לאהוב את עצמי, מפסיק להלקות את עצמי על כל טעות בדרך. מבין שמגיע לי שיהיה לי טוב, שיש לי גם רצונות וזה לגיטימי לנסות להגשים אותם (גם אם לאחרים זה פחות נוח) וממשיך במפעל החיים שלי לחקור את הנפש שלי.

מי אני רוצה שיחשבו שאני? היום אני רוצה שיחשבו שאני מי שאני חושב שאני וזה השינוי הגדול ביותר שיכל לקרות לי בחיי. אם עד היום הפער בין מי שחשבתי שאני לבין מי שרציתי שיחשבו שאני היה אינסופי, היום שני הקווים המקבילים האלו נפגשו (מי אמר שקווים מקבילים לא יכולים להיפגש...). ההוכחה הכי טובה לזה היא כמות הפעמים שאני שומע מאנשים שהם מופתעים ממני. כמו נחש שמשיל את עורו כך הדימוי המושלם שלי מושל ממני ואנשים מגלים רבדים נוספים שקיימים בי (בעיקר רבדים אנושיים). רק בשבוע האחרון שמעתי את המשפטים הבאים:

· "אני תופס ממך מישהו מאוד מודע לעצמו, מפתיע אותי שלא היית מודע לזה"

· "חשבתי שהילדים שלך משחקים רק משחקים עם ערכים, הפתעת אותי עם השיט הזה"

· "לא ידעתי ששיש בך את זה, איזה הפתעה"

זה מפעים ומרגש אותי לגלות כל פעם מחדש לגלות שהעבודה הפנימית היא אינסופית, שאין תחתית, שהרי תהליך ההתבוננות הפנימית הוא משליך החוצה ולא ההיפך, החוץ לא יכול להשליך על הפנים, הוא יכול רק להמשיך לכסות אותו בעוד ועוד שכבות הגנה.

אני ממשיך לחפור ולהסיר שכבות, כל פעם שאני מגיע לקרקע בנבכי הנפש שלי, אני בוחן אותה, מרגיש בכפות רגליי את שכבת הקרקע החדשה שנחשפה, היא עדיין קרירה משנים שהיתה מכוסה בשכבות שהגנו עליה. אני לומד אותה, מתרגל אליה, נרגש להגיע לעולם חדש, בטוח שזהו, מצאתי את האושר האולטימטיבי, הגעתי למקור, מכאן והלאה יהיה מושלם. ואז הקרקע מתחממת וסדקים מתחילים להיווצר בה, אני מתחיל להרגיש גם שהקרקע היא לא באמת שכבה אחת הומוגנית, יש בה גם אבנים שמתחילים לכאוב ברגליים וקוצים שמתחילים לצאת וכשממש חם לי ברגליים ואני לא מסוגל יותר להכיל את הכאב אני מתחיל לחפור שוב, עד שאני מגלה קרקע חדשה, קרירה ונעימה שמזמינה אותי ועוטפת אותי.

מי אני רוצה להיות? שאלת השאלות, אני רוצה להיות מישהו שלא מפחד להביע את דעתו בכל מקום ובכל זמן ללא קשר לפופולריות שהדיעה שלי תזכה בה. אני רוצה שאמשיך ללמוד לחלום, לדעת לחיות עם הפחדים שלי ולא להסתתר מאחוריהם, ללמוד להיכשל ולקום מזה, להעריך יותר את מה שיש לי, להמשיך לשבור פרדיגמות שמנהלות אותי והכי חשוב, להמשיך במסע בו אני לומד לאהוב את עצמי ולקבל אותי כפי שאני, המסע של חיי.