הקשר שלי בין כתיבה לעצב

אני כבר חודשים לא כותב, בעצם זה לא מדויק, אני כבר חודשים לא כותב על המסע שלי, על ההתפתחות שלי, על התהליך שאני עובר. אני כן כותב על הדעות שלי, כותב סיפורים קצרים, מפרסם פה ושם פוסטים בפייסבוק, מרגיש יותר אמיץ, מוכן לצאת לאור, מוכן לחשוף עוד ועוד רבדים שלי אבל כאילו הרחקתי את הכתיבה ממני. מה קרה? איך קרה ששנה כתבתי כל שבוע כמו שפכתי את עולמי הפנימי על הדף ופתאום זה נעצר?

כמו תמיד, ההסברים שלי לעצמי מפורטים, מדויקים ומונגשים לעצמי בכזאת צורה שאני מאמין להם, הסברים כמו: "זה לא שאתה לא כותב, אתה פשוט כותב על דברים אחרים", או "אתה עובד עכשיו על הספר שלך ועל הבלוג אז זה לא שאתה לא מקדם את הכתיבה שלך", או "אתה צריך ללמוד להקשיב לרצונות שלך, הרי הקריירה שלך הולכת לאן "שצריך" אבל את הכתיבה אתה רוצה לנהל לפי הרצון שלך, לפי "מתחשק לי או לא" ואם עכשיו לא מתחשק לי לכתוב אז אני לא כותב כי אני עושה מה שבא לי"...

אז שכנעתי את עצמי כבר חצי שנה שאני לא כותב מתוך אג'נדה, כי אני עושה רק מה שמתחשק לי, כי אם עכשיו מתחשק לי לשבת שעתיים מול הטלפון ולשחק שח, זה מה שאעשה, גם אם אעשה זאת בכל שניה פנויה שיש לי. והזמן עובר, והחשק לכתוב לא מתגבר, ואני בשלי, אני לא מתכוון לעשות משהו שלא מתחשק לי לעשות אותו, זהו, אני כבר לא אותו בן אדם ואני לא מתכוון לחזור אחורה ולעשות משהו כי צריך, הכתיבה תישאר טהורה, היא תיכתב מתוך עצמה, לא כי צריך.

ואולי לא, אולי אני לא כותב כי אני נמנע? הכתיבה מדגדגת לי, היא עושה לי טוב, האם לעשות רק מה שמתחשק לך זאת הגשמה עצמית? כל כך הרבה פעמים בחיים לא מתחשק לנו לעשות משהו אבל לעיתים בפעמים שאנחנו מכריחים את עצמנו ודוחפים דווקא כן לעשות אנחנו מרגישים נפלא אחר כך, מרגישים חיוניים, גאים בעצמנו ובעלי ערך עצמי.

אז כנראה שהמשוואה "הגשמה עצמית = לעשות מה שמתחשק לך באותו רגע" היא לא מדויקת, אני עדיין חושב שאם לאורך זמן אין הנאה והתפתחות בעשייה אז האדם לא נמצא במקום הנכון שלו אבל לעומת זאת היכולת שלנו להניע את עצמנו לפעולה גם שקשה (או שלא מתחשק) היא דווקא יכולת חיונית במסע להגשמה העצמית כי לא משנה מה נעשה, תמיד יצוצו קשיים ואז כנראה שלא יתחשק לנו לצאת לפעולה.

חצי שנה אני כבר לא כותב.... אם אני מבין שחוסר החשק הוא בסך הכל ביטוי של קושי אז באיזה קושי נתקלתי שהוא ככה מונע ממני להמשיך את התהליך שלי. אני אנסה להבין קודם מה היה עד לפני חצי שנה ומה קרה לפני חצי שנה. בתחילת המסע הנוכחי, ביולי 2020, הייתי שבור, קראתי לאחרונה את הטקסטים הראשונים שלי ונזכרתי כמה עצוב ומיואש הייתי. הכתיבה הייתה לי מפלט, היא הייתה טיפולית, כלי לביטוי עצמי, הרגשתי כאילו אני מקיא את עצמי לדף, זה היה תהליך ניקוי, תהליך השלמה עצמית עם כל מה שלא אהבתי בעצמי, כל מה שבזתי לו, כל מה שסלדתי ממנו. הכתיבה שחררה ממני את כל המועקות והתחושות הנוראיות שהיו בי מאז ומעולם. בכל פעם שלא יכולתי יותר, שלא נשאר לי אוויר לנשימה פתחתי את המחשב והמילים נכתבו כאילו הייתה להם נשמה משלהם, כאילו נכנסה בהם רוח חיים וקצות האצבעות שלי המקישות על המקלדת הן רק אמצעי פיזי בהן המילים משתמשות על מנת להיכתב.

ככל שהתהליך נמשך היה פחות אוויר והמילים חיו איתי, לצידי, בתוכי, הם הקיפו אותי, הטביעו אותי, זרמו איתי, כל פעם בצורה אחרת, אבל תמיד איתי. רק שככל שהתחזקתי והתעצבתי (מלשון מעוצב לא עצוב) פחות ופחות כתבתי, התרחקתי מהמילים והן מצדן שמרו לי אמונים אבל מרחוק, הן לא דחפו את עצמן לקדמת הבמה, נתנו לי זמן, חשבו שזה יעבור. כך שפתאום אחרי חצי שנה אני מסתכל עליהן בערגה ושואל מה קרה? איך כל כך התרחקנו? אני חושב שאני יודע את התשובה, האמת היא שידעתי אותה כל הזמן....

אני יודע לכתוב עצב, אני יודע לכתוב מועקה ופחד וחולשה אבל שמחה או התרגשות או סתם הרגשה טובה, מה זה? מי מכיר את הרגשות האלו? איך כותבים אותם? מה עושים איתם? איך חיים איתם? מה עושים עם הוואקום הזה שהמועקה השאירה? מה, את ההרגשה הטובה לא מקיאים? אז מה עושים איתה? אולי פשוט היא אמורה להתעכל, בדיוק כמו אוכל שכשהוא מקולקל הגוף רוצה להקיא אותו החוצה בכל דרך ובמהירות האפשרית וכשהוא בריא ומזין אז הגוף מזמין אותו אליו ומתמזג בו לאיטו. אז אולי זה מה שעושים גם עם הרגשה טובה, נותנים לה להתמזג בתוך הגוף במתינות ובהנאה עד שהיא הופכת לחלק מאיתנו.

איך עושים את זה? איך אני לוקח אחריות על הכתיבה שלי והופך אותה למשהו יומיומי מבלי להקיא אותה החוצה, איך אני ממשיך במסע ההתפתחות גם ממקום חזק ובריא. הרי אינסוף להתפתחות, הרי התהליך הוא אינסופי ולא אמור רק להביא אותי לנקודת האפס בה אני פשוט לא מרגיש רע. אני כבר 12 שנים עובד פנימה, בודק ובוחן בכל דרך אפשרית אבל שמסתכלים מבחוץ אפשר לזהות תבנית מאוד ברורה: אני מרגיש רע, בעקבות זה אני מתחיל בתהליך התפתחותי כלשהו (לרוב טיפול) בו אני מגלה שלא משנה כמה אני חושב שכבר נגעתי בכל השדים, תמיד צץ לו אחד חדש, בעקבות התהליך אני פונה לפעולה מסוימת (לימודים, תחביב חדש או שינוי הרגלים ישנים), אני מתחיל להרגיש טוב יותר ומסיים את התהליך (עד לתקופה הבאה בה אני מתחיל להרגיש שוב רע...). כלומר תהליך ההתפתחות שלי הוא פרויקטלי, הוא תהליך מוגדר ומובנה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, אבל זה לא חייב להיות ככה, כי אם ההתפתחות היא אינסופית אז היא יכולה להיות המשכית, רציפה, בלי הפסקות, היא יכולה להיות יומיומית ואז אולי לא תגיע התקופה הרעה, זאת שבעקבותיה סבב ההתפתחות מתחיל.

אז שוב אני חוזר לתהות איך עושים את זה, איך הופכים תהליך התפתחות לחלק מהיומיום שלנו, כנראה שבשביל להיות בהתפתחות מתמדת צריך להתייחס לזה באופן מתמיד, צריך גם להתכוונן מנטלית להיות במקום הזה (ה being) וגם להיות בעשיה רציפה (ה doing), להבין שהעשייה צריכה לקרות גם שלא מתחשק, בדיוק כמו שמישהו מחליט לרוץ, לא תמיד מתחשק לרוץ, לפעמים צריך לקום מוקדם בבוקר, לא תמיד מזג האוויר מתאים או שסתם לא מתחשק אבל התחושה בסיום הריצה היא נפלאה, תחושה של מסוגלות, של הצלחה. וכך גם בתהליך התפתחות, לא תמיד כל התנאים מושלמים (בדרך כלל לא) ולא תמיד מתחשק לעבוד קשה, לכן צריך פשוט לפנות לה זמן ולהכניס אותה לשגרת החיים שלנו באופן מודע.