מחשבות

יותר משלושה שבועות עברו מאז שפרסמתי את הבלוג, לפני הפרסום הייתי חודשים עסוק בללמוד, לחשוב, לנסות, לבנות, לדייק, להתייעץ, למחוק, לתקן וחוזר חלילה, מרוכז בעשיה עם מטרה מוגדרת – פרסום הבלוג. והרגעים לפני הפרסום, הלחץ, החששות, הפחד מהלא נודע, המחשבות מה יהיה אחר כך, איך יגיבו, איך יסתכלו עלי היו רגעים של התרגשות גדולה ודריכות.

ואז הלחיצה על המקש, פורסם....

עשיתי את זה! כמה שניות של גאווה ו.... תחושת ריקנות מציפה אותי, כל ההתרגשות חלפה ברגע אחד, כל ההכנות והפחדים התנקזו לרגע אחד שחלף, ומה עכשיו? מה אני אמור לעשות עכשיו? אני מנסה להיאחז במשהו שעבר ומן הסתם אני לא מצליח, וחוסר ההצלחה לכלוא את הרגע הזה מוביל לתחושות ומחשבות שלא באמת קשורות לבלוג אבל אני מצליח לקשור אותן אליו. פתאום עולות רגשות שלא התכוננתי אליהן: החרטה, חוסר הביטחון והבושה. ועולות המחשבות שתוהות מה עשיתי, למה חשפתי את עצמי בצורה כזאת, מה חשבתי לעצמי, הכל אבוד, אין דרך חזרה...

ואחר כך שקט, דממה, לא קורה כלום, הנשימה חוזרת לתפקד, הלב שב למקומו ותחושת הריקנות משתלטת, אני מרגיש בור שנפער והולך וגדל ככל שהשניות מתקתקות. איפה הדרמה? איפה מחיאות הכפיים (או הבוז), איפה העולם? שברתי שיא, ניפצתי את המחסומים שלי, העזתי, למה יש כזה שקט? למה אני לא מתרגש? איפה החגיגות?

שלושה שבועות, הפידבקים טובים, אנשים מדברים איתי ומספרים לי איך הם מוצאים את עצמם בטקסטים, אנשים משקיעים זמן, קוראים את המסע מתחילתו ועד סופו ומצליחים לראות את קווי הדמיון למסע שלהם, הטקסט מצליח לגרום להם לחשוב ולאתגר את עצמם. פונים אלי חברים קרובים ומספרים לי שפתחתי להם צוהר לפן נוסף בעולם שלי, כאלה שלא פגשתי שנים וכתבו לי שהם מרותקים לטקסט ואפילו כאלה שאני בכלל לא מכיר (נתון מדהים זה שנשים אומרות את זה בלי בושה, מדברות על זה בלי עכבות, כותבות באופן פומבי ואילו גברים כותבים לי בפרטי – אבל זה אולי בטקסט אחר). אבל הריקנות עודנה נמצאת, היא משתלטת על הכל, אני לא מצליח לספק את הרעב שלה, היא כל הזמן רוצה עוד ועוד, לעולם לא תדע שובע.

ובמקביל, יש אותות וסימנים, וכשאנחנו מוכנים לקבל אותם, אנחנו גם מצליחים לשים לב אליהם. ככה שכבר שבועיים, בשיעורי היוגה, גלית – המורה שלי, מדברת בדיוק על זה, על קהות הרגשות שלנו, על סף הרגש שעולה ככל שאנחנו מתבגרים, על איך אנחנו צריכים את העולם יותר – יותר חזק, יותר רועש, יותר צבעוני, יותר... אנחנו רוצים משהו, עובדים קשה להשיג אותו ולאחר מכן רוצים משהו אחר, שיהיה יותר ממה שכבר השגנו כי זה לא מספיק, כי עכשיו אנחנו כבר צריכים משהו גדול ועוצמתי יותר. אין לנו זמן להתרגש ממה שקרה, אין לנו את תשומת הלב להתפעם ממה שקורה, הראש שלנו רץ עם מחשבות, המח שלנו עסוק באשליות, רוב הזמן אנחנו לא באמת פה אלא בעולם שאנחנו ממציאים לעצמנו.

אז אחרי שבועיים ללא כתיבה, בה נתתי לאשליות להשתלט שוב על המציאות חזרתי לכתוב, ובינתיים עוד טקסטים פורסמו, חלקם לבלוג, חלקם סיפורים שכתבתי ומצאתי שמשהו השתנה, אני כבר לא כותב למגירה, לא כותב לעצמי, לא מקיא את עצמי לתוך הדף, אני כותב לעולם, בידיעה שיקראו אותי, בהבנה שהטקסט הזה כבר לא יהיה שלי ברגע שיפורסם. פתאום הכל יותר זהיר, פחות זורם, אני חושב על כל מילה, קורא אותה שוב, איך כותבים לעולם ונשארים אותנטיים? איך אפשר להתנתק ממה שקורה, איך אפשר לא לחשוב על מה יגידו ואיך זה נראה והאם יבינו את מה שאני רוצה להגיד ולהמשיך בכתיבה אותנטית, נטולת כל פוזה?

פרסום הטקסטים והחשיפה הביאו אמנם לאיזשהו הגשמת חלום ולשיא מסוים שאחריו הגיעה הבהלה והריק אולם מהריק הזה צומחים רעיונות חדשים, כל עוד הייתי ממוקד בבניית הבלוג, ההוויה שלי הייתה מלאה ולא אפשרה לשום דבר חדש להיכנס אך מתוך הריק ומתוך זה שאפשרתי לעצמי להיות בריק, הגיעו רעיונות חדשים והדרך כאילו סוללת את עצמה תוך כדי תנועה. לפני שפרסמתי את הבלוג שאלו אותי "מה אני רוצה להשיג ממנו, לאן אני מכוון" והתשובה (בדומה לרוב חיי) הייתה "אני לא יודע", פשוט ידעתי שזה נכון לי לפרסם את הטקסטים שכתבתי ומפה הם כבר לא נחלתי הבלעדית אבל הם ימשיכו ללוות אותי במסע.

והדרך נסללת כל הזמן ורעיונות עולים: לכתוב טור לעיתון, להכין הרצאה, לכתוב ספר, להמחיז את הטקסטים, לסיים את ספר הילדים שכתבתי. כל רעיון מעלה את סף הרגש ואת סף הפחד במקביל אבל מה שאני כן יודע זה שאני נהנה ממה שאני עושה ומזכיר לעצמי להתרגש כל פעם מחדש מהדברים הקטנים שאני כן מצליח לעשות, מפרסום של עוד טקסט, מעוד מישהי או מישהו שאומר לי שהוא נהנה לקרוא אותי ואפילו מהריק שקיים לפעמים – כי בריק הזה יש מקום לדברים חדשים להיכנס.

הטקסט הזה שוכב מוכן כבר יותר משבוע ולא מפורסם, ופתאום מחשבות שאני צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים, שכבר יש ציפיות (אני שכל החיים בורח מציפיות), שאולי הטקסט הזה לא כל כך מעניין ולא כתוב מספיק טוב ורק יבריח את הקוראים.

הספק הזה שממלא את חיי – איך אני אוהב אותו....