משקולות

שוכב במיטה ולא מצליח לקום כאילו יש לי משקולות על הרגליים, עוד כמה על הכתפיים ואחת גדולה על הבטן שמקרקעת אותי סופית למיטה. קר בחוץ, יורד גשם ואני חושב לעצמי על המשקולות האלה, על המשקל העצום שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, משקל שרק הולך והופך לכבד יותר עם השנים, כל כך כבד שהוא מכופף אותנו, מאט אותנו ומקרקע אותנו.

אני נזכר בסיפור שחבר סיפר לי על שני אפריקאים שהלכו במדבר סהרה וסחבו על גבם קאנו, ראה אותם בדואי ושאל אותם לסיבה שהם סוחבים קאנו במדבר. סיפרו לו על הנהר שעובר באמצע הכפר בו נולדו ויום אחד הייתה סערה, הנהר שטף את הכפר, רוב תושבי הכפר טבעו אבל למזלם הרב, להם היה את הקאנו ובזכותו הם ניצלו. הם עזבו את הכפר ולקחו את הקאנו איתם למקרה ויהיה שיטפון נוסף.

אותו קאנו שהציל את האפריקאים הפך להיות לנטל על גבם, חשבתי לעצמי מה הקאנו שלי, איזה סירת הצלה אני סוחב על הגב שלי באמצע המדבר ומאיזה סערה טרופית אני נזהר כשאני נמצא בכלל בלב המדבר. איזה משקל אני יכול להוריד מהגב שלי ואיזה ציוד אני כן צריך על מנת שאצליח להתהלך במדבר יותר בקלילות.

מה בעצם הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני רוצה לעשות משהו, שאני מתחיל לחלום או לפנטז? מה ישר קופץ ומנסה למנוע ממני אפילו לעשות את הצעד הראשון – זה ברור, כסף (לקח לי זמן לכתוב את זה כי התביישתי אבל זה על הדף...). הקאנו שלי זאת תחושת ההישרדות שאני לא מוותר עליה מהיום שאני זוכר את עצמי, התחושה שאין לי רשת ביטחון, שאני לוליין בקרקס החיים שאין לו רשת למטה שבמידה ואפול היא תציל את חיי. התחושה הזאת שיש לי פסילה אחת בלבד לפני שהמשחק יגמר, אסור לי לפספס או ליפול כי זה יהיה הסוף.

כלומר, אני חי במצב חירום תמידי, משקולת ששירתה אותי והביאה אותי לאן שאני נמצא היום, בזכותה הייתי בדריכות מתמדת, החושים שלי היו חדים יותר, עשיתי "מה שצריך" על מנת לשרוד. תחושת החירום עזרה לי לקחת החלטות אמיצות, תמיד הייתי כמה צעדים לפני כולם, שאתה חי בתחושה שאין זמן ואתה חייב לדאוג לעצמך אז אתה פועל, אתה אוסף את כל המידע שיש לך ולוקח החלטות. אמנם לפני כל צעד שעשיתי בדקתי את השטח, לא קפצתי לבריכה לפני שבדקתי אם יש מים אבל לשחות למדתי תוך כדי תנועה.

וזה עבד, למדתי, עבדתי, קניתי בתים, הקמתי משפחה וככל שהזמן עבר המשקל של הקאנו היה כבד יותר והמשכתי לנשוא אותו איתי לכל מקום. לא חשבתי על הנוחות שלי, על החלומות שלי, מה נעים לי, מה אני רוצה, מה אני אוהב – עושים מה שצריך לעשות בשביל לשרוד וכל השאר לא רלבנטי. אמנם היה קול שהלך איתי לאורך כל הדרך ואמר לי שזה לא חייב להיות ככה אבל המשקולת הייתה כבדה מנשוא ולא אפשרה לי להרים את הרגל מספיק גבוה כדי לעשות צעד מספיק משמעותי. הרגל התרוממה לגובה שאפשר אך ורק לדבר על השינוי, ללמוד את זה ומעט להתנסות בזה אבל לעולם לא לעסוק בזה. כל נסיון נחסם ישר בתחושת ההישרדות, זאת שישר צועקת עלי "מי יפרנס" ו... "מה יהיה" ו... "זה לא אחראי" ו... "מה אתה מחפש הרפתקאות"ו... "שוב אתה משחק בקקי" ועוד ועוד. כמה שאימנתי את הרגל ופיתחתי את השרירים על מנת להרים את הרגל גבוה יותר, המשקולת הפכה להיות כבדה יותר כאילו ידעה בדיוק באיזה משקל היא צריכה להיות על מנת לשמור את הרגל בגובה הרצוי.

גם היום, במסע הנוכחי, המודע, אני מרגיש את הקאנו שלי על הגב, לא מצליח לשחרר אותו לגמרי, להבין שאני כבר לא במצב חירום, שביססתי את עצמי ויש לי בת זוג כך שאני לא לבד ולא הכל תלוי בי, שאני מספיק מוכשר, שלא משנה מה אחליט לעשות כל עוד אעשה את זה ברצינות אני לא אפול על הפנים, שיש לי הורים ויש לי אחים ויש לי חברים, שהגעתי למדבר ובמדבר לא צריך קאנו, במדבר צריך גמל, מים, כובע, אוהל, מצפן אבל את הקאנו אני צריך להשאיר בצד, לתת לו נשיקה וחיבוק, להגיד לו תודה ולאחל לו שיגיע לידיים אחרות שצריכות קאנו.

אז אני גם צריך להצליח להניח את הקאנו בצד וגם למצוא גמל? ואולי בכלל אני צריך להיות ריק, בלי כלום, רק אני, להיות חשוף ולהתמודד? ואולי השאלה תהיה סופסוף מה אני רוצה ולא מה אני צריך.... אני מאמין שהדרך מובילה אותי להצליח להיות חשוף, תחילה מול עצמי ואחר כך מול העולם, פשוט להיות אני, לאהוב את זה ולקבל את זה אבל אני עדיין צריך את הגמל שלי, אני עדיין צריך את העזרה מבחוץ.

בחודשים האחרונים אני מגיע למסקנה שמה שעוזר לי לבצע שינויים שהם קשים לי זה מישהו או מישהי שאני מעריך ויודע לשאול אותי את השאלות שמאתגרות אותי, מישהו שיודע לחשוב איתי, לייעץ לי, להסתכל על המסע שלי מבחוץ ולשקף לי את הדרך שעשיתי; מישהי שנמצאת איתי ביחד בצמתים בהם אני צריך לקבל החלטות וחושבת איתי, מישהו שפותח לי דלתות שלא ידעתי על קיומן ומציע לי להיכנס להציץ מה יש בצד השני, מישהי שאני מרגיש ששומרת עלי שאני לא אתרסק על הפנים, בעצם הרשת ביטחון שלי, שנותנת לי את הביטחון שגם אם אפול, הנפילה תהיה רכה, שהיא תכאב במידה שאוכל להתמודד איתה, שאני לא לבד, שלא הכל על הכתפיים שלי, שתגיד לי שמותר גם לי לא להיות חזק, שמותר גם לי להיכשל, ליפול, לפשל, להידחות, שגם אם כל זה יקרה, זה יהיה בסך הכל עוד צעד או שניים בתוך מסע החיים.

זה הגמל הנוכחי שלי.