חברות

אני נמצא לבד בחדר כבר כמה ימים, מה שמוביל לשעות של מחשבות והרהורים (מזל שזה קורה עכשיו כי עד לפני שנתיים לא יודע איך הייתי שורד את זה). התקופה הזאת והשפה שבחרנו להשתמש בה, במילים כמו 'בידוד' או 'ריחוק' לדוגמא, יצרה מציאות חדשה בה אני מוצא את עצמי יותר ויותר לבד. זה התחיל בכך שעברתי לעבוד מהבית, שהפסקתי לקום בבוקר להתלבש ולפגוש אנשים, דרך הבידודים והסגרים השונים, ממשיך בעצירת הטיסות לחו"ל, החגים לבד ועכשיו מסיים מחלה קלה.

אני, שהייתי כל החיים מוקף בחברים ותמיד הרגשתי בודד, מוצא את עצמי לבד פעם ראשונה בחיים ומדהים אותי כל פעם מחדש שאני לא מרגיש בודד יותר, גם שאני לבד אני לא מרגיש בודד. אני יכול לחזור על המשפט הזה חמישים פעמים ועדיין זה לא יראה לי הגיוני, עדיין אני חושב שהיא מחכה לי שם בפינה, אורבת כטורף לרגע המתאים ותחזיר עטרה ליושנה – המועקה.

היום בבוקר שמעתי את ההופעה של 'החברים של נטאשה' ובאחד השירים יש שני משפטים:

"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת - את אומרת אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת"

וכנראה שזה נכון, אני באמת מכור לפוזה הזאת ואני לא בטוח שאני שש לוותר עליה כל כך מהר אבל לפחות היום אני יודע להכיל אותה ולהתמודד איתה, להבין אותה ולחיות איתה אפילו באהבה. עובדה שהמועקה לא חוזרת, אני אמנם לא תמיד מאושר (מי כן?) אבל אני לא חי עם תחושה תמידית של מועקה כפי שחייתי כל החיים.

והזמן לבד גרם לי לעשות בדיוק ההיפך, במקום לרחם על עצמי ולחשוב כמה אני בודד, חשבתי על החברים שלי וחברים בכלל. יש לי חברים מכל תקופת חיים שעדיין אני בקשר איתם, חברים מבית ספר יסודי, מהתיכון, מהצבא, מהטיול בהודו, מהאוניברסיטה, מהעבודות השונות שעבדתי וכמובן מהישוב בו אני חי. מה המרכיב הסודי שמחזיק חברות לאורך תקופה, מה זה הדבק הזה שמדביק בין אנשים שונים ולא נחלש לאורך השנים ואיפה הוא כן נחלש ואף נעלם?

ברור שאנשים משתנים ולא תמיד מי שמצאתי מעניין בגיל 10, יהיו לנו נושאים משותפים גם בגיל 40. אבל עדיין יש אנשים שאני חבר שלהם כבר עשרות שנים ואנחנו שונים, התפתחנו למקומות אחרים, יש לנו תחומי עניין שונים, עיסוקים שונים, חברים אחרים שונים (מעניין עם מי הייתי מתחבר היום מחברי העבר שלי) ובכל זאת שמרנו על חברות לעומת אלה שנשרו לאורך הדרך.

אז חשבתי לעצמי מה בעצם משמר קשר לאורך שנים, מעבר לאהבה שזה מבחינתי הבסיס לכל חברות (אהבה היא חובה אבל היא לא מחזיקה לבד לאורך זמן) ומצאתי כמה כללים ששבירתם מסמלת בדרך כלל את סוף הקשר:

· קבלה, קבלה, קבלה – אף אחד לא מושלם, כולם טועים כל הזמן ואפילו פוגעים לפעמים אבל ברגע שמתחילים לערוך רשימה של כל מה שאני לא אוהב באדם האחר אפשר לראות כבר את סוף היחסים. כשממלאים את הכד בדעות שאני פחות אוהב באחר, בהתנהגויות שלו שמפריעות לי, בסגנון דיבור שאני פחות מעריך ובכל דבר שמבחינתי הוא "לא נכון", הכד נהיה כבד, הוא כבר נהיה מעמסה ואז פחות נעים להיות עם אדם שהפך להיות מעמסה עליך. לפני כמה שנים אמר לי חבר שברגע שמתחילים "לספור" אחד לשני אז מתחילות הבעיות וזה בדיוק זה, אם רוצים להמשיך קשר צריך פשוט לקבל את האחר כמו שהוא.

· שיח פתוח – קבלה מלאה לא אומרת שצריך להתעלם ממה שמפריע, ההיפך – שיח פתוח וכן על הכל, שיח שהוא לא שיפוטי בו אפשר להגיד מה שרוצים דווקא מצמיח את היחסים ואת הקשר. הרבה פעמים שמדברים על קונפליקטים עולה הרבה כעס, אנחנו מוצאים את עצמנו צועקים ומנסים לשכנע את האחר שאנחנו צודקים. אבל אם נקבל את האחר קבלה מלאה, נבין שהדעה שלנו היא בסך הכל דעה אחת מיני רבות וזה לא שאנחנו צודקים והעולם טועה אלא ישנן ריבוי דעות אז כנראה נוכל לדבר בכבוד ובהערכה גם על נושאים עליהם אנחנו לא מסכימים

· חוויות משותפות – חברים שבגיל 40 החוויה האחרונה המשמעותית איתם הייתה הטיול בהודו נשארים אולי חברים אבל הקשר איתם ילך וייחלש לאורך השנים. אני מאמין גדול שחוויות חדשות ורציפות מבססות קשר ומחזקות אותו. זה יכול להיות משהו גדול כמו טיול לחו"ל ביחד, קמפינג במדבר או צימרים בצפון וזה יכול להיות גם משהו קטן יותר כמו מסיבה, מסעדה, לצאת לשתות ביחד, ללכת לים או כל דבר אחר שהוא שובר שגרה. חשוב מאוד לייצר זיכרונות משותפים והוואי שמשמש כדבק שהולך ומתחזק ככל שהחוויות נערמות.

אני בטוח שיש עוד הרבה שיטות שעוזרות לאנשים לשמור על קשרים ארוכי טווח אבל שאני מסתכל על היחסים שלי עם חברים לאורך השנים אז כל עוד הייתה קבלה מלאה, שיח פתוח וחוויות חדשות היחסים הלכו והתהדקו, ברגע שאחת מהנקודות לא קוימה היחסים החלו לחרוק עד כדי ניתוקם במקרה הקיצוני יותר או שפשוט הפכו להיות קרירים יותר ומרגשים פחות במקרים הבנאלים יותר.

ועכשיו אני יכול לחזור לפוזה המלנכולית שלי ותודה לנטאשה:

שברי את הטלויזיה ובואי נלך לישון כבר הרבה, הרבה זמן אני לא מצליח לחלום. יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף, אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב? אתה אוהב את ה"פוזה" המלנכולית הזאת - את אומרת אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת. לפעמים אני שונא את הכנות שלך, אבל נדמה לי שאת צודקת, אני מחפש ומוצא את זה, כנראה שאני לא יכול אחרת. פוצצי את הלווין שמשוטט שם מעל הוא לא שייך לשמיים, בואי נעשה ילד, בואי נאמץ, לא איכפת לי אם אחד או שניים.

יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף,

אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?

אתה אוהב את ה"פוזה" המלנכולית הזאת - את אומרת

אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת.