מי פנוי באלנבי?

מה קורה שצורך באהבה, הערכה והכרה נפגשים ביכולות ובאינטליגנציה גבוהה?

מה קורה שביטחון עצמי נמוך, אי אמונה ביכולות שלך ושנאה עצמית פוגשים מציאות תומכת, אוהבת, מחבקת ולפעמים אפילו מעריצה?

הפערים הבלתי נתפסים האלה הם סיפור חיי, סיפור על נפש רגישה ופגועה, נפש שתרגלה הלקאה עצמית במשך כל חייה ובתחכומה הרב הצליחה להרכיב סיפור, סיפור על ילד קטן שמח, רגיש, חכם, סקרן, נלהב שהפך להיות נער עצוב, אטום, אדיש, משועמם – ילד שפגש את הפחד.

היחסים שלי עם הפחד התחילו כפגישות זמניות ולאט לאט התיידדנו, בתחילה פלירטטנו, התביישנו אחד מהשני, נגענו לא נגענו, התקרבנו והתרחקנו. חיזרנו אחד אחר השני במשך שנים, זה ריגש, לא היינו צריכים אף אחד אחר, התגעגענו כשלא התראינו, זאת הייתה מערכת יחסים סודית, לא סיפרתי עליה לאף אחת, שמרתי עליה רק לעצמי. במקביל אליה הייתי יחסים גם עם אחרים, אבל עם הפחד היה הכי מרגש, הכי כובש הכי מיוחד, זה הרגיש כאילו נועדנו זה לזה, נמשכתי אליו כמו לאש.

שלא כמו עם הפחד, מערכת היחסים שלי עם האושר הייתה בנאלית, שום דבר מרגש לא קרה שם, הלב פעם בקצב אחיד, בלי דרמות מיותרות, היה לי כל מה שרציתי חוץ מתשוקה. האושר עניין אותי, אתגר אותי, הבין אותי, דאג לי, עשה בשבילי הכל, הוא באמת אהב אותי אהבת נפש – אבל הוא שעמם אותי, הוא נתן לי הכל, מה שלא ניסיתי לעשות, את הכל הוא הבין וקיבל והכיל ידעתי שלא משנה מה אני אעשה ואיך אנהג כלפיו הוא יסלח על הכל ויהיה שם לחבק וללטף. אבל הרגשתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, שהכל ברור מידי וטוב מידי, אין סכנה, אין יצרים וניסיתי, באמת שניסיתי, פגעתי בו בכל דרך אפשרית – השפלתי, זלזלתי, ביזיתי, התעלמתי, הקטנתי, בגדתי וכלום, הוא עדיין חיבק אותי.

אני לא זוכר את הפגישה הראשונה עם הפחד, אני לא זוכר אפילו באיזה גיל זה היה ואיך הוא משך אותי אליו אבל ההרגשה, או ההרגשה, אני מרגיש אותה בכל הגוף, גם עכשיו שאני מספר אני מרגיש את רטט הזה בגוף, את הלב שמפסיק לפעום, את אגלי הזיעה באחורי העורף שמתחילות להיווצר, את הריאות שמתכווצות כך שבקושי מצליחות לקבל את האוויר שדופק על פתחיהן. את הכאב החד שפוגע ישירות בבטן הרכה וכמה שזה מכאיב וכמה שאני מכור לכאב הזה.

במשך כמה שנים הייתי ביחסים עם שניהם ביחד, אף אחד לא ידע על השני, זה התחיל מפגישות חד פעמיות עם הפחד וככל שהיחסים שלי עם האושר הפכו להיות יותר בנאליים, כך נפגשתי יותר עם הפחד עד שהתמכרתי אליו, לא יכולתי להיות אפילו לשנייה אחת בלעדיו. יש לי זיכרון מטושטש שהאושר עוד קורא לי, מנסה להשאיר אותי, הוא כל כך רצה אותי עש שהיה מוכן לחיות עם הפחד ביחד, בידיעה רק שלא אנטוש אותו. לא היה אכפת לו מההשפלה הפומבית, ממה יגידו, איך זה נראה, רק שלא אוציא אותו מחיי אבל לא היה לו סיכוי, הפחד השתלט עלי, התמכרתי אליו, התמכרתי לאפלה, לכאב, למועקה, החושך היה כל כך מוחשי, כל כך שונה, כל כך אחר ומרגש. המסתורין שאפף את היחסים האלו הוסיפו לו מימד נוסף של התרגשות, מניפת הרגשות שהפחד מספק כל כך רחבה ומלאה בכל כך הרבה גוונים, לא היה לי רגע אחד משעמם. בור ללא תחתית – זה בהחלט תיאור מדויק לפחד, תמיד אפשר לפחד יותר, השחור תמיד יכול להיות שחור יותר, העין הרי מתרגלת לאפלה ושהיא מתחילה לראות זה כבר לא מפחיד ואז צריך לרדת עוד קצת, למקום חשוך יותר, בו שוב לא רואים, בו שוב מתמודדים עם הלא נודע.

לאושר לא היה סיכוי מול הפחד ובאמת עזבתי אותו בסוף ונשארתי רק עם הפחד. מערכת היחסים שלנו פרחה, הוא ריגש אותי כל כך, נהנתי כל כך מהמכות שקיבלתי, מההשפלות, ריגשה אותי המחשבה שאני לא יודע מה יקרה עוד רגע, שההפתעה בדרך והיא תהיה לא צפויה, כואבת ומרגשת בעת ובעונה אחת. וככל שהתמכרתי הפחד התחזק וכבר פחות ריגש ופחות הפתיע, חיכיתי להתרגשות ונשארתי עם עצב ומועקה וככה הפחד השאיר אותי חלש, חסר ביטחון, חסר אמונה עצמית ושונא, בעיקר שונא ובעיקר את עצמי.

ומה שלא ראיתי זה שהאושר היה שם תמיד, חיכה לידי, צעק, האיר את החושך, ניסה לאהוב ולחבק, קרא לי לבוא, לחזור הביתה אבל לא שמעתי כלום, לא יכולתי לשמוע כלום. התחלתי ללקט אהבה, ככל ששנאתי יותר קח צרכתי יותר אהבה, מצצתי אהבה כמו ערפד שמוצץ דם, לא בחלתי בשום דבר ובשום דרך, הכל לגיטימי והכל כשר, לא הפליתי אף אחד – נשים וגברים, ילדים וזקנים ללא הבדל גזע, דת ומין, לקחתי אהבה מכולם מכל מי שרק יכולתי, מאנשים שאני מכיר וכאלה שאני לא, מאלו שהייתי איתם בקשר עמוק וכאלה שראיתי רק לכמה רגעים, עוד ועוד, ללא שובע, שום דבר לא יכל להשקיט את המפלצת הזאת שרק רצתה עוד אהבה ועוד אהבה ועוד אהבה. והעולם נתן לי אהבה, איפה שלא הייתי, מה שלא עשיתי, קיבלתי קיתונות של אהבה והערכה אבל מבחינתי זה לא היה מכוון אלי, זה היה לדמות שלי.

ובגלל שהקשר בין מה שהעולם נתן לי לביני לא היה באמת קיים אצלי בראש אז אספתי והלכתי אחרי כל מי שרק רצה אותי, קראתי לזה "זרימה". זרמתי עם העולם, איפה שרצו אותי הייתי, איפה שאמרו לי שאני טוב וחכם ומוצלח הייתי, עד שנמאס לי. ואז הייתי עוזב, בלי רגש, בלי הכנה, בלי באמת סיבה ולאף אחד זה לא היה ברור, איך זה יכול להיות, הרי לא היה לזה שום סימן, הרי הכל היה טוב וחיבקנו ואהבנו ורצינו ונתנו כל מה שרצית אז למה אתה הולך? ולאן? ומה כל כך טוב במקום אחר שאנחנו לא יכולים לתת לך? ואיך אפשר להשאיר אותך? קח עוד כסף, עוד תפקיד, עוד אהבה.

אבל אני כבר הלכתי, את התפקיד שלי סיימתי פה, כבשתי כבר את כל מה שיכולתי, אני לא רוצה יותר כסף ולא רוצה מעמד גבוה יותר ולא עוד מאותו דבר, אני הולך למקום שונה, לקבל אהבה במקומות ששם עדיין לא הייתי, אני הולך לגרום לאנשים אחרים, יותר מתוחכמים ויותר ציניים ליפול. החור השחור כבר מתבהר, אני הולך לחפש חור שחור אחר.

איזה כייף שאני יכול לכתוב את הטקסט הזה בלשון עבר, מפחיד כמה זה ריגש אותי לכתוב את זה, מפחיד איך הלב שלי פעם ואיך העיניים שלי ברקו ואני עוד יותר גאה שהצלחתי לזהות ולחבק את הפחד הזה במקום ליפול אליו ולהרגיש איך המועקה משתלטת. אני יודע היום להגיד שאני צריך חיבוק ואני יודע להגיד שאני צריך שיאהבו אותי, אני לא מתבייש להיות חלש ולפחד ולבקש עזרה ואפילו לרצות להתיידד מחדש עם האושר. זה שחיכה לי כל הזמן, שהלך לידי, שלא התייאש ולא זנח אותי, שראה אותי גם שאני לא ראיתי אותו. עכשיו אני בתהליך בחירה, אני בוחר עם מי ללכת ולאן, לומד להבין מה אני רוצה, מה אני אוהב, מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להיות.

משאיר את "מי פנוי באלנבי" לתחנת המוניות הקרובה ובוחר להיות אותנטי

אני מסתכל על הטקסט ורואה כמה טבעי לי לכתוב על הפחד וכמה אני מתקשה לכתוב על האושר, כמה הטקסט לאורך כל הדרך עמוק, מורכב ועשיר בתיאורים ובחוויות לעומת החלק האחרון הראשוני כל כך, המתאמץ, המאופק, ללא רובדים נסתרים, ללא פרשנויות, כמו מחפש את דרכו. מעניין יהיה לראות את ההתפתחות של הטקסטים האלה במקביל להתפתחות האותנטיות שלי.

המסע ממשיך....