מהגר

לא מתחשק לי לכתוב ובכל זאת מתיישב ומכריח את עצמי לכתוב. אני רוצה לכתוב ולא מצליח לשבת ולכתוב אז אני פשוט כותב את זה.

מרגיש כל כך גאה בטקסט האחרון שכתבתי...

מחקתי את המשפט האחרון כל כך הרבה פעמים עד שהשארתי אותו....

מה היה שם? מה קרה שם שהרגשתי שזה היה שונה, שזה הביא אותי לאיזשהו מיצוי, שפתאום ירדה לי התשוקה?

יש לי כמה השערות שקופצות לי לראש וכמובן את כולן מיד קטלתי אז החלטתי להתעקש ולכתוב אותן, ללא העומק הדרוש, ללא הצורך לקבל את ההוקרה וההכרה, ללא הפחד ממה יגידו, ללא הרצון להרשים אף אחד.

אז נתחיל בהתחלה, את הטקסט האחרון נתתי לכמה חברים לקרוא חוץ מלגוני ולאסנת, הוא טקסט מאוד חשוף, נגעתי בו בעמקי הנשמה שלי אבל הייתי גאה בו, הייתי גאה בסגנון שלו, בעומק שלו ויותר מהכל הייתי גאה בתהליך שעשיתי, ביכולת שלי להתבונן פנימה, לעשות זום אאוט על האני הפנימי שלי ולראות את העולם שאני חי בו. הקולות, הריחות, המראות והטעמים שליוו אותי במשך כל חיי הבוגרים, עולם שפיתחתי והרכבתי וסיבכתי והסתרתי. והיום, הצלחתי לפרוט אותו לפרטים, לפרק ולהרכיב אותו אינספור פעמים עד שתסריט חיי כתב את עצמו דרך האצבעות שלי שהקישו על המקלדת בהרמוניה כאילו הן ידעו לפני מה אני רוצה לכתוב.

הטקסט הזה מציין בשבילי את סוף הפחד, זה לא שאני לא מפחד או אפחד בעתיד אבל הטקסט הזה מסמן את האפשרות שלי להתמודד עם הפחדים, לא לוותר, לא להתייאש, הטקסט הזה הוא סימן לרובד נוסף בחוסן הנפשי שלי, רובד המכיל בתוכו התנסויות בעולמות שלא העזתי לשהות בהם, עולמות שהייתי צמא לגמוא מהמים שלהם אבל תמיד חששתי ולא העזתי להתקרב אליהם. עולמות שתמיד נראו לי חלומיים, לא מציאותיים, כאלה ששייכים לאנשים אחרים, לאנשים טובים, לאנשים שמחים, לא לאנשים כמוני שרקובים מבפנים – שרק ירעילו את עולם האגדות. וסוף הפחד מאפשר לי להיכנס לעולם החלומות, לבקר בו, להתחיל להתרגל לטעם שלו, יש לו טעם שונה, טעמים שאני לא מכיר, מוזר פתאום לטעום טעמים חדשים, בכלל, כל החושים שלי חשים שונות, הריחות, המראות, הקולות – הכל שונה. אני מסתובב בעולם הזה כמו תינוק שיצא לעולם, אני לומד לזחול וללכת, ובטח אפול פה ושם כי תמיד נופלים שלומדים ללכת, אבל שלא כמו תינוק אני לא מגיע מהרחם – אז אולי תינוק זאת לא דוגמה טובה.

אולי אני יותר כמו מהגר, כמו מישהו שהיגר למדינה אחרת, מישהו שצבר נסיון חיים, יש לו נסיון, יודע ללכת, יודע גם לדבר בשפות מסוימות, טעם פה ושם גם טעמים אחרים ורוצה לחיות במדינה אחרת, עם תרבות שונה, מאכלים שונים ושפה שהוא לא מכיר. הרבה פעמים מהגרים מביאים משהו אחר למדינה שהם מהגרים אליה, אמנם לעולם הם לא יהיו כמו ילידי המקום, הם לא ירגישו שם בבית ותמיד יחשבו פעמיים לפני שהם אומרים משהו, את הסלנג המקומי ייקח להם זמן לאמץ ותמיד יסתכלו בנוסטלגיה על המקום ממנו באו, לא משנה מה הייתה החוויה שם, בדרך כלל הזיכרונות יהיו מתוקים וניזכר בהם בערגה. אולי אפילו נחפש לנו קהילה של מהגרים כמונו, שנוכל לפעמים להרגיש בבית, לאכול מהמאכלים של הבית, לדבר את השפה של הבית, לחגוג את החגים של הבית ולשמר לנו את השורשים שנטועים חזק לקרקע. אנחנו אמנם מהגרים אבל השורשים תמיד יהיו במקום שממנו באנו.

המהגרים שמצליחים להיטמע במקום החדש אליו הם מגיעים הם אלו שאמנם לא שכחו את המקום ממנו באו אבל לא מנסים לחיות את חייהם במקום החדש כשכפול של המקום ממנו באו. הם לא שופטים את המקום אליו הגיעו על פי אמות המידה הקיימות במקום ממנו באו. אני חושב שכשמגיעים למקום חדש, הסוד להצלחה ולהשתלבות הוא קודם כל התבוננות ולמידה, ללא שיפוטיות וללא ביקורתיות, ללא התנשאות מצד אחד ורגשי נחיתות מצד שני. פשוט התבוננות טהורה. והתנסויות, כל הזמן להתנסות, באפיקים שונים, באזורים שלא התנסו בהם בעבר ותוך כדי החוויה הגופנית והמנטלית להכיר את העולם החדש ואת המאפיינים שלו. הרבה פעמים למהגרים יש יתרונות רבים על פני המקומיים, הם מביאים משהו אחר, חדש, משנים את הכללים ומעזים להפר סטטוס קוו שרק מי שמגיע מבחוץ יכול לראות ולשנות.

מאיזה מקום באתי ולאן אני הולך?

כמה אני רוצה להשאיר מהעולם שממנו באתי וכמה אני פתוח להכיל עולם חדש, ללא שיפוטיות (קודם כל לעצמי ואחר כך לעולם החדש), כמה אני מוכן לאפשר לעצמי ללמוד ולחוות סגנונות אחרים, מדדים אחרים להצלחה, מהויות אחרות מבלי להשוות לעולם שממנו אני מגיע, האם אפשר לחיות בשני עולמות, האם אפשר לערבב את שני העולמות אן שלעולם הם יהיו מקבילים. כל כך הרבה שאלות, ככל שאני מתקדם בתהליך השאלות רק מתרבות וחוסר הוודאות עולה.

כל חיי הייתי מעורב, אני לא טהור בבסיסי. תמיד הייתי גם זה וגם זה וגם זה. גם ילד טוב וגם ילד רע, גם יודע וגם לא יודע, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם ספורטאי וגם עושה סמים, גם תואר ראשון בכלכלה וגם תואר שני בפילוסופיה, גם מנהל בכיר בהיי טק וגם יושב על הרצפה עם שרוול. תמיד היו לי מגוון סוגים של חברים ושל תחומי עניין, תמיד פירשתי את זה כחוסר שייכות, כחוסר החלטיות, כאחד שיושב על הגדר ולא מוכן ללכת עד הסוף בשום דבר, שלא מוכן להתחייב ולא מוכן להעמיק בשום דבר. אבל כמו תמיד, אולי צריך להפוך את החיסרון ליתרון, אולי היכולת והרצון שלי להתפרש על פני מגוון רחב של תחומים ולא לוותר על אף עולם יכול ליצור משהו ייחודי. אולי אני יכול להיות כמו המהגרים ששמרו את עברם אבל לא קידשו אותו, שהצליחו לאמץ את המנהגים של העולם החדש ונתנו להם את הטוויסט של העולם ממנו הם באו כך שזה יצר תרכובת ייחודית ששייכת רק להם.

על הקריירה שלי שמרתי בעקביות לאורך כל חיי הבוגרים, זה היה עולם רק שלי, רחוק מאסנת, רחוק מהחברים שלי, רחוק מהחיים שלי. לא דיברתי על הקריירה שלי יותר מדי, תמיד הרחקתי אותה מהחיים הפרטיים שלי, התייחסתי אליה בזלזול, ביטלתי את כל מה שעשיתי לאורך הקריירה כלאחר יד, היא ממש הייתה מוקצית מחמת מיאוס. לא נתתי לאף אחד להתקרב לשם, לא אהבתי ולא רציתי שיבקרו אותי במשרד שלי, לא אסנת, לא הילדים ולא אף אחד אחר שלא קשור לעולם הזה שלי. לא הבאתי דברים מהבית למשרד ולא לקחתי חפצים מהמשרד הביתה. תמיד הרגשתי שזה מקום שאני יכול להיות בו אחר, אני זוכר שכשהייתי מדבר עם חברים על העבודה הייתי אומר ש"אתם לא תכירו אותי בעבודה, שם אני אחר". איזה אחר הייתי שם? מה הרשיתי לעצמי להיות שם שלא הרשיתי לעצמי בחיים מחוץ לעבודה? אני מאמין שהתכוונתי לזה שבעבודה אני אסרטיבי, קר יותר, החלטי יותר, פחות זורם, דורש יותר, לא אדיש, מאוד דומיננטי לעומת חיי הפרטיים שבהם אני מצטייר כאחד שמרוב הדברים לא אכפת לו, אחד כזה ש"הכל טוב לו", זורם, אדיש, פילוסוף.

אולי הקושי הקיצוני שלי לבצע שינוי קריירה נובע גם מפרשנות מעוותת שלי שאצטרך לחשוף את המקום הזה שהיה רק שלי, כולל ההתנהלות שלי בתוכו ותוך כדי כך לחשוף את מה שלא רציתי שייחשף, דברים שהתביישתי בהם, בעצם כל מה שקשרתי לרוע כל חיי. אולי האתגר האמיתי שלי הוא להסיר את המסכה מעל כל מה שלא רציתי שהעולם יראה ולהכריז בקול זה צחי, צחי הוא גם וגם ובעיקר הוא לא מושלם. אתם לא חייבים לאהוב אותו, אתם לא חייבים להסכים איתו, להעריך אותו, לכבד אותו אבל זה צחי והוא לא מתכוון יותר לעטות מסיכה כי הוא מספיק חזק להתמודד עם הפחד ועם ההרגשה שלא כולם אוהבים אותו ואת מה שהוא עושה.

ההחלטה להוציא לאור את הספר ילדים שכתבתי לפני כל כך הרבה שנים טומנת בחובה כל כך הרבה אומץ והתמודדויות חדשות מבחינתי כך שגם במחשבה שניה ושלישית אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות. אני מבין שזה יכול לבוא על חשבון כל מיני פעילויות אחרות שתכננתי לבצע אבל אני חושב שזה חלק מהדרך ויעזור לי להתנסות בעולם שממנו ברחתי כל השנים, שנזהרתי, עולם שאני לא מכיר, עולם שלא הרגשתי בו טבעי, עולם שאני מהגר בו.

ההוצאה לאור של הספר היא גם התמודדות עם תהליך סיזיפי בו אני אמור לחזור לעבודה שביצעתי בחצי שעה ולשפר אותו תוך כדי למידה איטית וחזרתיות לאותו הדבר שוב ושוב. מבחינתי זאת התמודדות עם כל מה שלא טבעי לי, עם מה שעד לפני מספר שבועות הייתי נמנע ממנו ועוזב את זה בתירוץ כלשהו כמו: "זה לא בשבילי", "זה משעמם", "זה לא בדיוק מה שאני מחפש או מה שאני רוצה לעשות" או "זה התעסקות בקקי". אז כמובן שכשזה נהיה רציני ויש לי כבר מטרה ויעד ומשהו ממשי ומוחשי לעבוד עליו כל השומרים עולים ותוקפים בכל הכוח. ופתאום אין לי חשק לכתוב, ופתאום אני מאוד עסוק בדברים אחרים, אבל אני לא אוותר ואחפש ואמצא את הדרך המתאימה לי ביותר לצאת לאור.

כי זאת הדרך שלי לגלות את הזהות הרכה שלי, הזהות הלא מפותחת אצלי, הזהות שאני כל כך כמה לה וכל כך מפחד ממנה, הזהות שאני רוצה להגר אליה ולחוות אותה כל חיי. אבל נכון לעכשיו אני אשמור לי גם על ארץ המוצא שלי, על הבסיס שלי, על מה שנתן ונותן לי ביטחון כל חיי הבוגרים. אולי אעבור דירה בארץ המוצא אבל לא אוותר על האזרחות שלי בה, אני רוצה בינתיים לשמור על האזרחות הזאת בזמן שאני פועל להוציא אזרחות נוספת ואז אוכל להחליט איפה ארצה לחיות, איך והאם אצליח להנות משני העולמות.