חרדה

התעוררתי הלילה אחרי שעתיים שינה מזיע ורועד מקור בעת ובעונה אחת, הלב דופק במהירות, מבוהל, מפוחד, רוצה לצרוח שמפחיד לי אבל לא מצליח להוציא מילה מהפה. העיניים עדיין עצומות, המוח עדיין חצי רדום, הגוף עייף ורוצה לחזור לישון אבל המערכת כולה מתעוררת בעקביות. אני נלחם, לא מוכן לפקוח את העיניים, מוחה את הזיעה מאחורי העורף, היד חוזרת רטובה לגמרי והעורף מתכסה במהירות באגלי זיעה נוספים. אני מסתובב במיטה, מסיר את השמיכה מעלי, קר לי, לבד לי, מסתובב לצד השני, מה לעשות, איך לעצור את זה, מחזיר את השמיכה, מנגב שוב את הזיעה. חוץ מהעיניים שמסרבות להיפקח כאילו פקיחתן יהוו אישור סופי לסיומו של הלילה אני ערני לחלוטין. אין ברירה – אני צריך לשירותים, פוקח עיניים, מה השעה? הרחוב שקט וחשוך, נרדמתי בסביבות שתיים בלילה, כמה זמן ישנתי, מסתכל בשעון – ארבע בבוקר, ישנתי שעתיים, אני כל כך עייף. קם מהמיטה הולך לשירותים, מבין שאני כבר לא אחזור לישון. חוזר למיטה, רועד מקור וממשיך להזיע, מנסה להירגע, אבל להירגע ממה?

אסנת מתעוררת, מתורגלת, אומרת לי לנשום, אני לא מצליח לנשום, מציעה לצאת החוצה למרפסת ופותחת את התריס, אני מסרב – קר לי ואני רוצה לישון. אני מתחפר עמור יותר במיטה, מעלה את השמיכה עד לסנטר, עוצם את העיניים אבל על מי אני עובד, את מי אני מרמה פה, אין שום סיכוי שאירדם. מתיישב במיטה, אני צועק בשקט שאני עייף ורוצה לישון, חש תסכול עמוק – כמה לילות זה כבר נמשך, שבועות?חודשים? מי יודע. זה כבר לא קורה אחת לשנה, התכיפות עולה, בעצם מי בפעם האחרונה ישנתי בשלווה, מה זה בכלל לישון בשלווה?

מנסה לנשום כמו שאסנת מציעה, נשימות איטיות ועמוקות, הלב לאט לאט חוזר לקצב הרגיל, עדיין מזיע אבל פחות. נשכב בחזרה, מנסה לעצום את העיניים ולהירדם, מחבק את אסנת, מסתובב לצד השני, המחשבות רצות, מנסות להבין מה קרה או יותר נכון מה קורה פה? אני לא באמת מצליח להירגע, אני שומע כל רעש, כל תזוזה. בחוץ יללות תנים, נביחות כלבים, רכב עובר פה ושם, אפילו את משב הרוח אני שומע והנה כבר מגיעה משאית הזבל לאסוף את אחד הפחים והזריחה – כמה שהיא יפה, עולה לאיטה ובבית החתולה מיללת, מחפשת את דרכה החוצה, המקרר משמיע את קולו ואותי, את עצמי אני גם שומע – את כל הרעשים שעוברים לי בראש, שמעייפים אותי כל כך, שאומרים לי – די, תפסיק כבר עם השטויות שלך, תחזור לעבוד במלוא המרץ, תפסיק כבר עם השטויות שלך, אתה פשוט הורס את כל מה שבנית. תראה, כבר אתה מפשל בעבודה, אתה מרשה לעצמך לעשות ולהגיד דברים שלעולם לא הרית ואתה יודע, יהיו לזה השלכות. תיזהר!

אני עייף! עייף מאוד!! שוכב במיטה עוד קצת, חצי ער חצי ישן, מגלה שפתאום שמונה בבוקר, כבר לא אשחה היום, גם בטח אהיה עצבני ועייף כל היום, ומתי אני אכתוב ומתי אשחק עם הילדים ומתי אדבר עם אסנת ומתי אהיה עם חברים. לא מתחשק לי לעשות שום דבר, לא מתחשק לי לצאת מהבית ולא מתחשק לי לשחק עם הילדים שלי ולא מתחשק לי לדבר עם אסנת ולא מתחשק לי לכתוב ולא מתחשק לי לעבוד, מתחשק רק לשכב על הפוף ולבהות במשהו – בטלפון הנייד, בסדרה בטלוויזיה, לשחק שח בנייד או סתם לקרוא משהו, לבד עם עצמי בבית.

בכל זאת קם. שותה קפה ומדבר קצת עם אסנת, נותן נשיקה לילדים ולאט לאט דברים נראים קצת אחרת, דברים שלא הסתדרו אתמול בעבודה מסתדרים היום, דברים שאמרתי אתמול והצטערתי עליהם כל כך דווקא נגעו באנשים ואפילו פעולות שהעזתי לעשות באותנטיות, בלי מסיכה זרעו זרעים שכבר מתחילים לנבוט. אז אני יכול לספור מריבה גדולה עם אסנת – אולי הגדולה ביותר שהייתה לנו, קונפליקט עם קולגה בעבודה, אמירה ביקורתית שלי מול כל ההנהלה שאני חבר בה, פיצוץ פגישה בה אחד המשתתפים (בכיר ממני) דיבר בצורה אלימה לעובד שלי והגשת תלונה רשמית במשאבי אנוש, ניהול קונפליקט מול מנהלת בכירה בארגון – וואו, הספק לא רע לאחד שהיה הנחמד של העולם עד לפני חודשיים אז מה הפלא שאני קם מזיע בלילה?

אז דברים קורים ומתקדמים, מצאתי עם מי אני רוצה להתקדם בהוצאת הספר שלי והכנתי לי תכנית כללית לחצי שנה הקרובה (כמובן שהיא תשתנה אבל היא כבר על הדף)

לאורך כל הכתיבה רציתי לכתוב שאני מפחד וכל פעם זה הרגיש לי לא מתאים, רציתי לכתוב שזאת הפעם הראשונה שאני מפחד כל כך, הפעם הראשונה שאני כזה חסר אונים, כזה חלש, כזה פגיע. אבל אני חושב שזה לא נכון, אני חושב שזאת פשוט הפעם הראשונה שאני לא נכנע לפחד, שאני מתמודד איתו ועושה מהלכים למולו, זאת הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לחלום, להעז, לעשות דברים שהם בצד של ה"שטויות", של ה"קקי" וזה כל כך חמים ונעים לשחק בקקי. פחדתי כל חיי, נמנעתי מחלומות והייתי כל כך פגיע וחלש שהסתתרתי כל חיי בתוך בונקר, עמוק באדמה. אז ברור שזה מפחיד לטפס למעלה ולהוציא את הראש מתוך המחבוא, לראות פתאום את קרני האור, העיניים צריכות להיפקח ולהתרגל לאור, הגוף צריך להימתח ולאמץ שרירים שהתנוונו במשך שנים, המוח מגלה קשרים חדשים שהוא צריך לנסות להבין – זה לא פחד, זה אומץ.