מהי הצלחה?

בפעם האחרונה שנפגשתי עם גוני, דיברנו על הצלחה וכישלון, אמרתי לה שיהיה לי קשה מאוד להגדיר את התהליך הנוכחי כהצלחה אם בסופו של דבר אמצא את עצמי ממשיך את קו הקריירה שבה אני נמצא כעת. כלומר, בתחילת התהליך הצבתי מטרה, המטרה היא למצוא את היעוד שלי (שזה ברור שזה לא מה שאני עושה היום) ולשנות קריירה בהתאם. לי היה ברור שאם אני לא עומד במטרה שהצבתי לעצמי אז נכשלתי כישלון חרוץ וחזרתי בעצם לאותו מקום בו הייתי לפני שהתחלתי את התהליך. זאת אומרת שההצלחה בעצם תלויה אך ורק בשורה התחתונה, עמדתי במטרה או לא, שחור או לבן, אחד או אפס.

שאני חושב על זה, כך אני גם מסתכל על חברה אם היא מצליחה או לא, אם מניית החברה עולה, החברה מצליחה, אם לא, היא מדשדשת ואם המניה יורדת אז זאת חברה נכשלת. אני חושב לעצמי שיש כל כך הרבה פרמטרים נוספים שהייתי יכול לבחון על פיהם את הצלחת החברה, כמו איזה מוצר החברה מייצרת או איזה שירות היא נותנת, כמה העובדים שלה מאושרים, מה התרבות הארגונית, מה הערכים שלה ועוד ועוד. במקום זה צמצמתי את המושגים הצלחה וכישלון לשורה התחתונה בלבד.

אני מנסה להבין מה אני רוצה מעצמי, נכנסתי למצב סטאטי, לא מתחשק לי לעשות דבר, פשוט כך. בעצם כן מתחשק לי משהו, מתחשק לי לעשות כלום. מתחשק לי לשכב כל היום ולבהות, מתחשק לי לשכב כל היום ולקרוא, מתחשק לי לשכב כל היום ולשחק שח בטלפון הנייד, מתחשק לי לשכב כל היום עם עצמי.

אני מנסה להבין מה אני רוצה מעצמי, אני עושה הכל מכח האינרציה ובמינימום מאמץ, מינימום מאמץ בעבודה, מינימום מאמץ בעבודות הבית, מינימום מאמץ בחברים, מינימום מאמץ בפעילות גופנית, מינימום מאמץ במשפחה שלי, את המינימום ההכרחי על מנת לשמור על החבל שלא יקרע (הרי זאת המומחיות שלי, למתוח את החבל כמה שרק אפשר, כל פעם עוד קצת).

אבל יש דברים שאני כן פתאום עושה יותר, למשל חזרתי ליוגה לאחר שנה וחצי שלא תרגלתי ואפילו הגדלתי את התדירות, אני כותב אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, התחלתי לפרסם בפייסבוק את המחשבות שלי אחרי המון שנים שלא העזתי להגיד מה אני חושב, אני עובד על הספר שלי ומתכוון לפרסם אותו אחרי שנים שהוא שכב במגירה, הפסקתי לעשן מריחואנה אחרי הרבה זמן שאני רוצה לעשות את זה ואני אוהב את עצמי ומעריך את עצמי בפעם הראשונה בחיים

החברה קצת מבולבלת ממני, אני חושב שהאנשים הקרובים אלי חווים ממני בעיקר ריחוק ואולי קצת דחיה ולא כל כך מבינים מה קורה. מצד אחד תכיפות הפגישות ירד, אני שומע אמירות כגון "פעם היית אוהב אדם", או "תיזהר שלא תלך עם זה רחוק מידי", גם "אתה בטוח שה עושה לך טוב?" וכמובן "איפה אתה?". מצד שני אני שליו ורגוע כפי שלא הייתי מעולם, הפסקתי לצעוק כמעט לחלוטין בבית, אני בקושי רב עם אסנת, המועקות נעלמו כליל, אני אפילו לא מרגיש רע אחרי שאני נהנה, אולי אפילו מרגיש טוב עם עצמי.

הסבלנות שלי מבלבלת אותי או יותר נכון לומר שחוסר הסבלנות שלי מבלבלת אותי, אבל גם זה לא כל כך מדויק. בעבר, הייתי כביכול סבלן לכל דבר ולכל אחד, הייתי מקשיב לאנשים גם אם הם שיעממו אותי, הייתי ממשיך לקרוא ספר או לראות סרט עד הסוף גם אם הוא לא עניין אותי, הייתי משתדל להגיד את מה שצריך על מנת שיסכימו איתי ואף אחד לא באמת היה מבין מה אני חושב, מה דעתי ומה אני רוצה. ופתאום יש לי דיעות משלי ואני אומר אותם לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע, ופתאום יש לי רצונות משלי, כאלה שאני אפילו מתייחס אליהן ברצינות, ופתאום אני פחות חושב מה יגידו ומה יחשבו והאם יאהבו או לא ופחות חשוב לי להראות להם ולהוכיח להם ולגחך אותם. אבל אין לי סבלנות לכולם ואני יכול פתאום גם להתלהם (אפילו שאלו אותי השבוע למה אני תוקף). אז הסבלנות או אי הסבלנות שלי מבלבלת אותי לא כי היא לא הייתה קיימת, פשוט כי אני מאפשר לה לצאת החוצה ולהיחשף לעולם.

והכי מפתיע שאני לא רוצה לצאת מהבית, כל החיים לא הייתי מסוגל להיות בבית יותר מכמה שעות, חוסר המנוחה היה ממלא את גופי ברגע שהייתי מבין שאין לי תכנית יציאה מהבית. אסנת תיארה אותי כאריה בכלוב, ישר המועקות היו ממלאות את כל נשמתי, הייתי מתקשה לנשום, הייתי הופך לחבית חומר נפץ שעומדת להתפוצץ כל רגע עד שפשוט היינו מוצאים מה לעשות (בדרך כלל אחרי ריב) ויוצאים מהבית. והיום, היום אני יכול להיות ימים שלמים בבית מבלי לחשוב בכלל שמשהו לא בסדר, אני כבר קרוב לשנה בבית ולא מרגיש שום צורך לצאת, ההיפך הוא הנכון, אני מרגיש סוף סוף בבית. הבית עוטף אותי בחום ואהבה, גם בקור, גם בחום, גם ברגעים הקשים והכואבים, גם ברגעי השמחה והצחוק, גם בכעס, גם באושר אני מרגיש בבית. הבית עוטף אותי כמו שרחם עוטף תינוק, הוא מגן עלי בזמן שאני גדל ומתפתח בדיוק כמו שהרחם מגן על העובר.

אני לא יודע לאן המסע הנוכחי שלי מוביל ולאן הדרך תיקח אותי, זה ברור לי שהמסע הזה הוא לא מסע סטנדרטי בשבילי, אני נולד מחדש, אני נולד חזק יותר, בטוח יותר, אותנטי יותר, עם חוסן נפשי גדול יותר ואפילו עם אהבה והערכה עצמית גבוהה יותר. כמו כל מסע אמיתי, יש בו הרבה סכנות, ריגושים, הפתעות, אכזבות, יש אנשים שונים שפוגשים בדרך שחלקם באים לעזור לך וחלקם באים להכשיל אותך. אבל בדבר אחד אני בטוח - זה מסע אמיתי ובמסעות אמיתיים עוברים שינוי משמעותי, שינוי שהוא אבן דרך בסיפור החיים. אני חושב שהפעם האחרונה שיצאתי למסע כזה היה בטיול למזרח שהשתחררתי מהצבא וכנראה הגיע הזמן למסע נוסף.

אז אם אני לא יודע לאן המסע מוביל אותי, האם אני עדיין יכול להציב לי מטרה, איך אני יודע שלא טעיתי בדרך ואולי חלק מהמסע זה לטעות בדרך ולהגיע למקומות שלא ידעתי שקיימים בכלל. מן הסתם אין לי תשובות, כנראה שגם זה חלק מהמסע שלי אבל אני כן יודע שהדרך שלי מלאה אבנים ואני לא מתכוון להשאיר שום אבן לא הפוכה.