דמיון

כשהייתי ילד אף פעם לא הייתי לבד, כלומר לא תמיד הייתי עם אנשים אבל תמיד היו איתי דמויות שליוו אותי.

ממש עד גיל מאוחר יחסית היו לי חברים דמיוניים, קראתי להם גמדים. דיברתי איתם כל הזמן, כששיחקתי עם עצמי לא באמת הייתי לבד, הייתי מתייעץ איתם, מתווכח איתם, כועס עליהם, צוחק איתם ולא רק בלב, הייתי מדבר איתם גם בקול רם, הם ממש היו שם לידי וליוו אותי בטוב וברע. אף פעם לא ראיתי אותם אבל הם תמיד היו שם.

בשירותים היה זאב – הוא היה מסתתר שם ובשנייה שהייתי מוריד את המים הייתי רץ בשיא המהירות החוצה כדי שהזאב לא יתפוס אותי, למזלי הוא אף פעם לא תפס אותי ולמרות שאף פעם לא ראיתי אותו ידעתי שהוא שם.

את אלוהים דווקא כן ראיתי, תמיד במצב מאוזן, עם גלביה מפוספסת, דהויה, טיפה מלוכלכת, הפסים שלה בצבע כחול, ירוק, לבן. בנוסף הוא חבש כובע בד עגול שנראה כמו הגלביה שלו רק שהפסים בכובע היו לרוחב ולא לאורך. צבע העור שלו היה חום והיה לו זקן שחור ארוך אבל לא ארוך מאוד, היה לו זקן סבוך ומלא, כזה שגדל גם למטה וגם לצדדים. העיניים שלו היו שחורות כמו פחם והיה לו אף גדול ופחוס, השפתיים שלו היו חומות ובשרניות והידיים שלו היו מונחות לצידי הגוף. אני לא חושב שהיתה לו הבעת פנים ספציפית או שהוא עשה משהו אי פעם אבל הדמות שלו בהירה לי עד היום.

הייתי ילד חולמני, מאלה שנמצאים "עם הראש באוויר", שחולמים בהקיץ, קראו לי אסטרונאוט, ניסיתי להבין את העולם דרך המחשבה והלוגיקה (לעומת התנסות מעשית עם הידיים). מאז שאני זוכר את עצמי הרהרתי וחיפשתי משמעות ולוגיקה בכל דבר שקורה בעולם. לא קיבלתי כלום כמובן מאליו, אני זוכר שאפילו בתור ילד קטן שאלתי את עצמי שאלות קיומיות שנוגעות בהבדלים בין מה שאנחנו רואים, שומעים, חשים ובין מה שבאמת קיים. ערערתי על הסדר החברתי ועל ההגדרות שבני האדם יצרו לעצמם, עשיתי את זה ממקום והבנה שהסדר הקיים הוא מקרי והיה יכול להיות אחרת, שבתסריט חיים מקביל, הקבצן ברחוב נמצא בראש ההיררכיה החברתית וחולה הנפש הוא בכלל זה שמתנהג בכוחניות ודואג לצרכיו האישיים בלבד.

הייתי מצליח לדמיין את עצמי מוצא את הנוסחה המושלמת לכל ההרהורים שלי, מצליח להבין את הנקודה הסינגולרית שמאחדת את כל המחשבות שלי, הזרע שממנו הכל מתחיל, המקום שבו ההתפצלות מתחילה, שבו בצורה מקרית, עלינו על אחת הזרועות ומשם המשכנו, דמיינתי שאני בדיוק בצומת ההחלטה בו אני רואה את כל ההתפצלויות האלה ורואה את מגוון האפשרויות האינסופיות שקיימות לסדרים שונים אפשריים.

בגיל ההתבגרות אמרו עלי שאני ילדותי, שאני לא מתבגר, אני זוכר שיחה של אבא שלי עם חבר שלו שאבא שלי אמר שאני מתנהג כמו ילד קטן ושניהם צחקו עלי (לפחות בחוויה שלי), מאז אני לא יכול לראות את החבר הזה של אבא שלי. אמרו לי שאני צריך להיות עם הראש על הקרקע ולא בשמיים, שאני כבר גדול, שאפסיק לחלום – אז נראה לי שהקשבתי להם לשנים רבות מדי.

בגיל 12, אחרי שסבתא שלי נפטרה, התחלתי לדמיין את המוות, או יותר נכון את החיים שיהיו פה אחרי המוות. דמיינתי לפרטי פרטים את ההלוויה שלי ושל כל אחד מהקרובים לי, דמיינתי איך כל אחד יגיב, איך הוא יראה, מה הוא יעשה וגם איך יראו החיים אחרי המוות. הייתי מוכן למוות של כל אחד וידעתי איך החיים שלי ושל כל אחד אחר יתפתחו. בימים הטובים והיצירתיים שלי, דמיינתי גם כל מיני התפתחויות בעלילה כמו מוות של יותר מבן אדם אחד, נכות קשה וכל אסון אחר שיכולתי לדמיין. עד לא מזמן עוד הייתי משתעשע במשחקי דמיון כאלה.

אני חושב שזאת הייתה נקודת מפנה, נקודה בה החלו להתפתח מאפיינים רבים שמלווים אותי לאורך המשך חיי, שם התפתחה הציניות לחיים, שם הלב נחסם, הרגשות והרגישות התערבבו ביחד לתערובת שיצרה קליפה קשיחה וקוצנית שאף אחד לא יכל לחדור אליה ומי שרק ניסה, נשרט ונפצע מהקוצים שהלכו והתעבו ככל שהזמן חלף. החלומות נכנסו למגירה, התמימות התחלפה בסרקזם, החולמנות הפכה למוכנות תמידית ולמצב בו אני תמיד על המשמר. התחלתי לאסוף לעצמי משפטים ופתגמים מעצבי חיים ששיקפו את עולמי החדש, משפטים מנטרלי תקוות ותמימות כמו

· ציפיות יש רק בכרית – כי אני לא מצפה לכלום מאף אחד

· אמור זה שם של דג – מה שחשבת שיקרה לא רלבנטי, המציאות חזקה מהכל

· לא מדובשך ולא מעוקצך – לא צריך טובות מאף אחד

· כשאנשים קטנים עושים צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת – אל תתרגש מאף אחד כי אנחנו חיים בעולם בו השמש שוקעת ולכן האנשים הקטנים נראים חזקים וגדולים

· מי שלא הולך נגד הזרם לעולם לא יגיע למקור – כולם הולכים בכיוון מסוים, אתה לא כמוהם, תגיע למקור ותצליח להבין את ההתנהגות של כולם

· ועוד רבים וטובים.....

בצבא הפסקתי סופית לחלום, הגעתי לצבא בלי הכנה מוקדמת, בלי הבנה לקראת מה אני הולך, מה יהיה שם, מה עושים שם, מה הסדר יום ובעיקר בלי להבין עם עצמי למה אני שם (מלבד העובדה ש"אין לי ברירה") ומה אני רוצה להיות בצבא. וכשאתה מגיע לצבא ללא אג'נדה אז אתה פשוט נמצא שם, במקומות של אלה בלי האג'נדה, כי במקומות עם האג'נדה נמצאים אלה עם האג'נדה. יש את אלה שחלמו להיות לוחמים מהוללים ומצאו את עצמם ביחידות לוחמה מובחרות, יש את אלו שחלמו על תפקיד עם אתגר אינטלקטואלי ומצאו את עצמם ביחידות טכנולוגיות מתקדמות, יש את אלו שחלמו להיות סוכנים חשאיים והגיעו ליחידות מודיעין סודיות ואפילו יש את אלו שלא רצו להיות אז או שהם נפלטו מהמערכת או שהיו בתפקידים כל כך לא משמעותיים שאפשרו להם לממש את עצמם מחוץ למערכת. אני הייתי עם כל אלה בלי האג'נדה, לוחמים בגדודים. בלי שום תהילה, בלי עניין, בלי מטרה, ללא תכלית, ללא חלום, ללא עתיד. שם היה רק עצב אחד גדול, שם נפרדתי סופית מהחלום להגשים את עצמי, להיות משהו אחר.

הפכתי למכונה משומנת, הקליפה התעבתה, הקוצים התחדדו אבל הוספתי משהו חדש, הוספתי שכבה מתעתעת, שכבה שמצפה את הקוצים כך שאף אחד לא יכול להבחין בהם, אנשים הסתכלו על הקוצים וראו פרחים מלבלבים. חוסר המנוחה שלי התפרש כתנועה מתמדת, העצב השקט שלי התפרש כשלווה פנימית, הרצון שלי לגחך את העולם התפרש כייחודיות שלי להיות אחר ועדיין אהוב ומוכל, חוסר השייכות הכללית שלי התפרשה כעוצמה והפחד שלי מדחייה התפרש כחיזור בלתי פוסק של העולם, הפכתי להיות סלע יציב בכל מקום בו הייתי, רק שהסלע הזה היה מפורר מבפנים.

כשהפסקתי לחלום, הדמיון שלי התחלף במשהו אחר, הוא התמקד במה הדרך הטובה ביותר בה אוכל לנצח, לכבוש, לגחך, להרוס, הדמיונות הפכו לפנטזיות, פנטזיות גשמיות וארציות, פנטזיות מיניות, אני מסוגל לדמיין ואפילו להרגיש מה אני אעשה ומה הפרטנרים שלי יעשו לפרטי פרטים, אני מצליח לדמיין מה אני אומר ומה אני מרגיש. פנטזיות שמדברות עם המוות, עם מחלות סופניות, עם אובדן.

במקביל, איבדתי את היכולת שלי לדמיין בתלת מימד, המוח שלי לא מצליח לראות צורות גרפיות מורכבות, אני לא מצליח לדמיין איך חפץ יראה לאחר השינוי. אני לא מצליח לדמיין איך יראה בגד על הגוף, אני לא מצליח לדמיין איך יראה הבית לאחר השיפוץ, אני לא מצליח לראות ציורים מורכבים שצריך להפעיל בהם את הדמיון, אני לא מצליח לדמיין איך החיים שלי יכולים להיראות אם וכאשר...

לפרקים, הצלחתי לדמיין את עצמי יושב וכותב, מפיץ בשורה מסוימת לעולם, בלי לחשוב יותר מידי, בלי להיראות, בלי צורך לעמוד בקודי התנהגות ולבוש, פשוט יושב וכותב על כל מה שמתחשק לי.

לאחרונה הדמיון מתחיל לחזור אלי, חזרתי להרהר, לחלום בהקיץ, לחשוב (אפילו נזכרתי איך אלוהים נראה), המועקות פסקו כמעט כליל וכשהן מגיעות, אני מצליח להכיל אותן ולאפשר להן לחלוף מבלי שהן ישתלטו עלי. התסריט שאני כל הזמן רואה הוא שאני נמצא במנזר איפשהו במזרח הרחוק ומתנקה, מנקה גם את הגוף וגם את הנשמה. מתנקה מאוכל, מתנקה מכעסים, מסיר מעלי את כל העול של העולם שאני סוחב על הכתפיים כל כך הרבה שנים, מנקה מעלי את הציפיות – קודם כל אלו שלי ואחר כך של העולם כולו, מנקה מעלי את הכעסים ואת האכזבות, מנקה מעלי את אבא שלי ואת אמא שלי, מנקה מעלי את רגשות האשמה של איך שהתנהגתי לאחים שלי, לילדים שלי, מנקה מעלי את הצורך לנצח, לכבוש, לגחך, להרוס, מנקה מעלי את כל המשקל העצום שאני סוחב על הכתפיים שלי כל כך הרבה שנים.

נרשמתי לסוף שבוע ויפאסנה בצפון.