טיפוס על הר

בשבת האחרונה, החלטנו אסנת ואני (ועוד חצי מיליון מאזרחי ישראל) לנסוע לצפון לראות שלג בטענה שכל שנה אנחנו דוחים את הנסיעה בתואנה ש"כל עם ישראל יהיה שם ויהיו פקקים נוראיים וניסע כבר בשנה הבאה". ידענו שהנסיעה תהיה קשה, הבנו שאנחנו מוכנים להקריב את השבת על מנת לראות שלג ושכנראה נבלה את רוב היום במכונית. הבטחנו לעצמנו לא לריב ולא להתעצבן כאשר הקשיים יגיעו, הכנו את הילדים למסע המתוכנן וכיוונו שעון לשבע לפנות בוקר.

הרגשתי באמצע הלילה שהשעון צלצל, החדר היה חשוך וחמים, התחבקתי עם אסנת והאינסטינקט הראשוני היה לכבות את הצלצול ולחזור לישון, מי המשוגע שיקום עכשיו מהמיטה לפקקים נוראיים על מנת לקפוא מקור עם עוד חצי מדינה? אז קמתי, צחצחתי שיניים בהילוך ראשון והתחלתי במשימה המאתגרת להעיר את אסנת והילדים (שכמובן לא הקלו עלי ודרשו כל אחד את מלוא תשומת הלב והמאמץ עד שיקומו). התארגנו במהירות שיא למשפחת שטרן והרבע לתשע היינו כולנו במכונית בחיפוש אחר השלג, כתבתי ב Waze יער אודם ולהפתעתי הוא הראה שעה וארבעים וחמש דקות ליעד, בחישוב מהיר בראש הוספתי עוד שעה לפקקים ש Waze לא חוזה והרגשתי שזה יום המזל שלי, נראה שלג בפחות משלוש שעות, איזה יופי.

יצאנו מיד חנה, עלינו על כביש 6 והכביש ריק, לא הבנו איפה כולם, אפילו ביוקנעם לא היו פקקים, ה Waze עדיין מראה את אותה השעה, זה בטוח יום המזל שלנו, לקראת צומת גולני חווינו את הפקק הראשון, חשבתי לעצמי שהייתי קונה את זה בעיניים עצומות אתמול בערב, אז עיכוב קל של כעשרים דקות שהתקבל בהבנה על ידי כל הנוסעים וחזרנו לנסיעה. המשך הנסיעה התאפיינה במקטעים בהם נסענו כאילו אנחנו במדבר שומם ומקטעים אחרים בהם עצרנו לפרקים אך התקדמנו לעבר היעד, עדיין רגועים ונרגשים.

בצומת מחניים התגלה בפנינו החרמון המושלג, כל כך יפה וטהור, אמרתי לאסנת ש"לא האמנתי שהנסיעה תהיה כל כך חלקה" ו"איך כל השנים נמנענו לשווא מהנסיע" אך לא הספקתי לסיים את המשפט כי למול עיניי נתגלה נחיל מכוניות אינסופי שפשוט עומד במקום. הסתכלנו אסנת ואני אחד על השניה והבנו שעכשיו זה ה money time, עכשיו אנחנו צריכים להפגין שלווה ולעמוד בהבטחות שלנו להכיל את הסיטואציה הזאת. כעבור שעה נוספת, בה התקדמנו לא יותר מחמישה קילומטר, הילדים החלו להתלונן על רעב, עייפות והידיים שלהם קיבלו חיים משלהם והתעופפו לכל עבר, גם לכיוון האחים שלהם, אז בהזמנות הראשונה שיכולנו, פנינו לשדה ועצרנו לארוחת בוקר. השעה כבר הייתה כמעט שתיים עשרה בצהריים ואנחנו אחרי יותר משלוש שעות נסיעה.

חזרנו לרכב אחרי עשרים דקות, מאוששים מעט מההפסקה, למרות שידענו שהחלק הקשה עדיין לפנינו, ראינו את החרמון המושלג למול עיננו והתמימות עדיין שלטה בנרטיב, לא באמת הבנו מה עוד מחכה לנו. בשעתיים וחצי הבאות זחלנו לנו במעלה הרמה, לעיתים יצאתי מהרכב עם אחד הילדים והלכתי ברגל, קצב ההליכה שלי היה מהיר יותר מהתקדמות הרכבים והייתי צריך להמתין לאסנת שתאסוף אותי עם הרכב שהתעייפתי, אפילו הצלחתי לספר להראות לילדים את כל בסיסי רמת הגולן בהם שהיתי במהלך שירותי הצבאי.

והילדים –שיחקנו בכל משחק אפשרי, שרנו, צעקנו, התלוננו, התווכחנו, צחקנו והזמן לא עובר, והדרך לא נגמרת, ואנחנו לא רואים עדיין שום סימן לשלג מלבד ההרים באופק, ההיפך הוא הנכון, אנחנו רואים רק את הפנסים האדומים של המכוניות שלפנינו ונושמים את הפיח שהן פולטות. באחת מנקודות המשבר, אחד הילדים אמר: "הלוואי שהיינו יכולים להשתגר", שאלתי אותו למה התכוון וענה "פשוט לעצום את העיניים ולפקוח אותן על ההר למעלה, היכן שהשלג נמצא"....

כמה פעמים בחיים אנחנו מסתכלים על פסגת ההר ואומרים לעצמנו שאנחנו רוצים להיות שם, לנשום את האוויר הצח שבפסגתו, להשקיף על הנוף שנצפה משם ולהרגיש את הסיפוק הזה שאנחנו מרגישים שהצלחנו לטפס על ההר למרות כל הקשיים. כמה פעמים אנחנו פשוט רוצים להשתגר לפסגה, לעצום עיניים לשנייה ולפקוח אותם למעלה, על ההר – כולם רוצים להיות על פסגת ההר אך רק אלו שמוכנים לטפס עליו יזכו להיות בו, להנות מאוויר ונוף הפסגות ולהרגיש את הסיפוק האדיר שאנחנו מרגישים אחרי שהתאמצנו, נפלנו, נפצענו, נחבלנו, נכשלנו ולמרות הכל הצלחנו להגיע לאן שרצינו להגיע.

כל כך הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים משהו אבל בדרך כלל אנחנו מצליחים להשיג רק את מה שאנחנו באמת רוצים ומוכנים לשלם את המחיר שהוא גובה. וככל שהחלום גדול יותר כך המחיר יהיה גבוה יותר, ויש לו צורות שונות, הוא מתעתע, סבלני, מתמיד, יודע לנצל הזדמנויות, לזהות חולשות ולהסביר לך בדיוק ובעורמה למה הוא גבוה מדי, שהתנאים עדיין לא הבשילו, שרק אם היה טיפה אחרת זה היה אפשרי אבל בתנאים הנוכחיים המחיר גבוה מדי וכואב מדי ופשוט לא כדאי.

המחיר מגיע בצורות שונות, הוא תוקף מכל הכיוונים, הוא תוקף את הצד הנפשי, הוא מפחיד, הוא מגיע בצורה של התקפי חרדה, קשיי נשימה, הוא תוקף את הערך העצמי, את הביטחון העצמי, הוא יודע בדיוק איפה לגעת וחופר לעומק. טיפוס על הר גובה מחיר נפשי כבד, אתה מסתכל למעלה והפסגה נראית כל כך רחוקה, כל כך לא מושגת, כל כך חלומית. כשמסתכלים על ההר מרחוק, אפשר לראות את פסגתו אך כשנמצאים למרגלותיו, רואים רק את הסלעים ממנו הוא בנוי, לא משנה כמה נמתח את הצוואר את הפסגה לא נראה, נוכל רק לדמיין אותה ולכן לא נדע כמה אנחנו קרובים אליה. בטיפוס על הר יש עליות אך יש גם ירידות ואנחנו צריכים לזכור שהירידה היא בסך הכל חלק ממתווה ההר, כלומר – באופן אבסורדי, הירידה היא חלק מהעלייה ולא נוכל להמשיך לטפס על ההר אם נסרב להתאים את עצמנו למתווה הזה. רק צריך לזכור שההר הוא בסך הכל הר, הוא פשוט שם, כבר מיליוני שנים, הוא לא נגדנו ולא לטובתנו, הוא לא מנסה להכשיל אותנו ולא עושה לנו דווקא, הוא לא מקשה עלינו ולא בודק אותנו, הוא פשוט עומד שם יציב ומאפשר לך, אם תרצה לטפס עליו וליהנות ממה שהוא יודע להציע.

המחיר הוא גם פיסי, כשמטפסים על הר אז נחבלים ונפצעים וזה כואב. לטפס על הר זה מעייף, צריך להגיע מוכן פיזית, לא כל אחד יכול לטפס על הר. השרירים צריכים להיות מספיק חזקים לטפס על הר, הגוף צריך להיות מוכן לטיפוס על הר אבל הוא לא צריך להיות מוכן לטפס עד הפסגה, כי ככל שנתמיד בטיפוס, הגוף יתחזק ויוכל לטפס על פסגה גבוהה יותר ומהר יותר, הטיפוס על ההר מחזק את השרירים ומאפשר לנו להתקדם ולעשות את מה שלא האמנו שנצליח.

לפני שאנחנו מתחילים לטפס על ההר צריך להתכונן כראוי, לחזק קצת את הגוף, להכין את הציוד המתאים לטיפוס על הר ולצאת לדרך מתוך הבנה שהדרך ארוכה ומפותלת, שנחווה בה משברים והצלחות, התרוממות נפש ומפחי נפש, כדאי שנביא איתנו עזרה ראשונה לטיפול בפצעים שיבואו וחבר או שניים שיעזרו לנו לטפל בפצעים הנפשיים אבל תמיד לזכור את המטרה שלנו ושבסוף נגיע לפסגת ההר כי היא פשוט נמצאת שם תמיד, בצניעותה ומחכה.

אז לא השתגרנו לפסגת ההר, לא עצמנו עיניים ומצאנו את עצמנו מוקפים בשלג (למרות שהצעתי לילדים לנסות את זה – זה נכשל), אבל כן אחרי חמש וחצי שעות והרבה מאמץ מרבדי השלג נגלו למול עיננו, הצלחנו! השלג היה צח, האוויר היה נקי, קרני השמש החורפית עטפה אותנו בחמימות, בנינו בובת שלג, זרקנו כדורי שלג אחד על השני ואפילו עשינו פיקניק על השלג, היינו שם קצת יותר משעה וחזרנו הביתה למסע ארוך לא פחות (אבל על זה בפעם הבאה).

נסענו אחת עשרה שעות על מנת להיות שעה בשלג:

האם זה היה כדאי - אולי כן ואולי לא

האם מפסגתו של כל הר נשקף הנוף שיעצור את נשמתנו - כנראה שלא

האם מכל טיפוס אנחנו מתעצמים, מתפתחים ומגלים משהו על עצמנו – אני מאמין שכן

אני חושב שהטיפוס על ההר לא נגמר מעולם, ברגע שאנחנו מגיעים לפסגה ריאותינו מתמלאות באוויר, אנחנו נושמים אוויר דליל יותר, הנוף שאנו רואים הוא מרהיב אבל לאחר זמן מה, אנחנו ממשיכים בטיפוס. אם זה אנשי עסקים שאפתניים שמחפשים לכבוש עוד יעד עסקי, ספורטאים שכל הזמן שואפים לשבור את השיאים של עצמם ואם זה נזיר בודהיסטי שמתבונן כל הזמן עמוק יותר לתוככי נפשו.

הטיפוס על ההר ופסגתו הם חלק ממסע אחד גדול יותר, מסע החיים, אולי חוסר הידיעה שלי מה ההר שלי ומהי פסגתו היא בעצם הבנה שהמסע לעולם לא נגמר, תמיד יהיו פסגות הרים נוספות. כל הדרך היא בעצם רצף של פסגות ותלוליות, כל קושי שאנו נתקלים בדרך ומתגברים עליו הוא פסגה נוספת. אנחנו יכולים להכיר את הפסגה הקרובה ואולי את זאת שאחריה וזה מספיק לעכשיו, עכשיו אפשר להנות מהשלג כי אם לא אשים לב אליו הוא ימס לפני שאספיק להנות ממנו ובכל פסגה יש את השלג שלה.