להיות באי עשיה

שלושה ימים לאחר שדיברתי עם גוני על אי עשיה היא נכפתה עלי (האי עשיה), שבוע שלם שניתק אותי מהעולם בו אני חי כבר שנים רבות והחזיר אותי לעולם בו גדלתי, לסביבה בה גדלתי, לאנשים איתם גדלתי ולמשפחה איתה גדלתי. שבוע בו שהיתי באי עשיה, לא משנה היכן הייתי ומתי במהלך היום, אפשרתי לעצמי פשוט להיות, ללא רגשות אשם על זה שאני מבזבז את הזמן או שאני צריך לעשות משהו, ללא מחשבות בלתי פוסקות על איך צריך לעשות, מה צריך לעשות ומה אני צריך על מנת לעשות.

בעת אסון הרבה אנשים מבטאים את תחושת הפרופורציה, שמעתי המון פעמים את המשפט "איך זה שם את הכל בפרופורציה וצריך לזכור את זה". שמעתי את המשפט, הסכמתי לו אבל כעקרון מנחה לחיים בכלל ולא כפרקטיקה יומיומית מכיוון שאני לא חושב שבאמת אפשרי ואפילו לא נכון כל הזמן לחיות תחת הצל של הסיטואציה הגרועה ביותר שתאפיל על כל השאר. אני חושב שהיומיום שלנו חזק ועשיר מספיק על מנת לייצר מנעד של רגשות שמספקות עולם ומלואו.

ביטוי נוסף ששמעתי הרבה זה שצריך לחיות כאילו זה היום האחרון ולא לחשוב על מחר ושוב, גם כאן אני חוזר על אותה המנטרה מהמקרה הקודם, אני מסכים אבל כעקרון מנחה לחיים בכלל ולא כפרקטיקה יומיומית. זה נכון שמתישהו, יהיה רגע אחד שלא יהיה אחריו עוד, אבל כנראה לרובנו יהיו עוד ימים רבים. אנחנו אכן צריכים להנות ולהגשים את עצמנו יומיום אבל בהחלט לקחת בחשבון שמחר יש יום נוסף ואחריו עוד אחד וזה אפילו יתרון כי באוסף של ימים ניתן לעשות ולתכנן פעולות מורכבות ומעניינות יותר בהשוואה ליום בודד.

אז מה כן היה שם? התחושה העיקרית שחשתי במהלך השבוע הזה זה שהכל כל כך שברירי, זהו. נכון, זה ברור, נכון זאת לא איזושהי תגלית גדולה, נכון שזה משהו שידעתי, אבל חשתי את זה ברובד עמוק יותר, מעבר לידיעה השכלית, ההבדל בין מישהו שחושב משהו לבין מישהו שחווה את זה, כמו לדעת שאש היא חמה לפני שנשרפת ואחרי שנשרפת, כמו לדעת שמאוד כואב לאבד חבר לבין לאבד חבר.

מבלי לקחת איזושהי עמדה שיפוטית לגבי השבריריות של הרגע, היה שם משהו שאפשר לי להרגיש הרגשה ראשונית, אני לא יודע אם זה החזרה למקום בו גדלתי או לאנשים איתם גדלתי אבל הרגשות שהרגשתי היו מאוד טהורות ופשוטות, העצבות שחשתי הייתה פשוט תולדה של עצב, החמלה לקרובים לי שחוו אובדן, הרגשה של אמפטיה, הכעס על אבא שלי ששוב היה מרוכז בעצמו. והכל יצא בצורה מאוד אותנטית - המחשבות שנבעו מהרגשות, השיח עם האנשים, התגובות שלי (המילוליות והפיזיות), אותנטיות שכנראה עשתה אותי יותר נגיש לעולם.

תובנה נוספת שלי מהשבוע הזה היא ההשטחה שאנחנו עושים לאנשים בחיינו, ושוב ההבדל בין הידיעה והחוויה באה כאן לידי ביטוי. גדלתי עם מיטל בת דודי, שנפטרה שבוע שעבר, כמו אח ואחות, אנחנו היינו שלושה אחים בנים והן היו שתי בנות אחיות וחיינו כמו משפחה אחת גדולה, במעין בית משותף. כשגדלנו, התפתחנו למקומות שונים והקשר כמעט ונותק. הדמות של מיטל שוטחה למשהו מאוד חד ממדי, היא תויגה אצלי תחת קטגוריה מסוימת, נכנסה למגירה ונשכחה למשך עשרים וחמש שנים. במהלך השבעה שבוע שעבר נחשפתי לכל כך הרבה רבדים אחרים של מיטל, בתחילה חשבתי שהסיפורים הם פשוט הספדים סטנדרטים אבל ככל שהשבוע התקדם, שמעתי יותר סיפורים, נחשפתי ליותר רבדים של חייה ושל אופייה ולאט לאט הדמות שלה התעגלה ונבנתה למול עייני. גיליתי שהיא אישה בת ארבעים ושתיים ולא ילדה בת חמש עשרה, גיליתי את תחומי העניין שלה, את הנתינה שלה, את העזרה שלה, את ההורות שלה, גיליתי שהיא הרבה מעבר לדמות השטוחה שאחסנתי במגירה לכל כך הרבה שנים.

ובעיקר הרגשתי זר, הרגשתי זר בבית שלי, עם המשפחה שלי, במקום בו גדלתי, שייך אבל זר. לשנייה לא הרגשתי חוסר שייכות, ברגע שנכנסתי לבית של דודים שלי הרגשתי בבית, כשפגשתי את החברים הרגשתי בבית ושהסתובבתי בנוף ילדותי הרגשתי בבית אבל יחד עם זאת הרגשתי זר. הרגשתי שהחיים שלי כל כך רחוקים ושונים, האנשים שאני מסתובב איתם אחרים, השיח שונה, התפאורה שונה. הדיסוננס של להיות שייך ולהרגיש זר הייתה חדשה לי, בדרך כלל שייכתי את תחושת הזרות שלי לחוסר שייכות והאופן בו אפשרתי לעצמי להיות זר ולהרגיש שייך היה מבחינתי סממן נוסף לאותנטיות בה בחרתי לנהוג במהלך השבוע.

אז לא באמת "עשיתי" משהו בשבועיים האחרונים, יותר בהיתי, שהיתי, תהיתי ובעיקר חייתי...