כיפור בסיני

איזו התרגשות, 18 שנים עברו מהפעם האחרונה שהייתי שם, מהרגע שהחלטנו לנסוע לסיני עלו הזכרונות וכמו תמיד הנוסטלגיה היא אופטימלית, אידילית, מושלמת. הזכרון שלי מכל הפעמים שביקרתי בסיני היה כמו ציור, ציור הרמוני של שלווה, של שקט, שמחה, חברות, צחוק, אהבה. זכרתי ים צלול ושקט ומדבר צחור ואינסופי, גמלים שמסתובבים בחוף ודקלים מלאי תמרים, בדואים שמארחים אותך בנדיבות לב כמו שרק בדואים יודעים, בדואיות שמציגות את מרכולתן הצבעונית, חושות פשוטות על שפת הים כך כשמתעוררים רואים כחול בעיניים וזולה מרכזית בה אוכלים, יושבים, שותים, מעשנים, מדברים, פוגשים אנשים, צוחקים ובעיקר שוהים.

והיה עוד דבר אחד, משהו שהעיב על הזכרון כולו, משהו שבגללו לא ביקרתי שם 18 שנים, הפחד... הפחד הזה ששנים מחלחל לתוך הגוף, שמסוכן שם, שמה יהיה אם יקרה משהו, שאי אפשר לסמוך עליהם, שזה לא בטוח. הפחד הזה, הלא רציונאלי שממסך לנו את המציאות וצובע את כל הכחול והלבן והצהוב והאדום והכתום וה.... בשחור.

אז אחרי 18 שנים וכמה נסיונות שלא צלחו התגברתי על הפחד ונסעתי עם חברים אהובים ובפעם הראשונה גם עם הילדים שלי. ברגע שהחלטתי לנסוע הפחד שכך, הדריכות לא נעלמה לחלוטין אבל היא הייתה דריכות נעימה, דריכות מרגשת, דריכות עם ציפייה, דריכות שמבשרת שיצאתי מאיזור הנוחות והחלטתי להתמודד עם החששות שלי שתקעו אותי במשך כל כך הרבה שנים.

וכמובן היה את הפחד מאכזבה, שאגיע לשם ואגלה שמה שהתאים לשנות העשרים פחות יתאים לי לשנות הארבעים, שהילדים יריבו כל הזמן, שאהיה חסר מנוחה, עצבני, כועס, ציני, טרוד.

והיה משהו נוסף, משהו שמלווה אותי כל חיי, משהו שככל שעובר הזמן אני מבין כמה היא מצלה על חיי, המלחמה, זאת שקרתה לפני 49 שנים, שלוש שנים בדיוק לפני שנולדתי ומשפיעה על נתיב חיי בכל רגע ובכל שניה. המחשבה שביום כיפור אשהה בסיני, הכי קרוב שיש למקום בו הכל קרה לא עזבה לי את הראש. חשבתי על אבא שלי ואיך הוא מרגיש עם זה ובאותו הזמן כעסתי עליו שהוא שוב משתלט על הכל ושוב הוא במרכז ושוב המחשבות שלי עסוקות באיך הוא מרגיש עם זה. אפילו כשעלתה מחשבה אם יקרה משהו לילדים, חשבתי איך הוא ירגיש עם זה ומה יהיה איתו ואיך הוא ימשיך לחיות והוא והוא והוא.

ושוב ההתמודדות הזאת שבצד אחד יש את ההבנה והחמלה והעבודה העצמית שלי והאמירה שלי לעצמי שזה לא קשור אליו, שזה שלי שהוא בכלל לא פה ואפילו לא אמר לי שום דבר על זה ובצד השני הילד שצועק ובועט ורוצה למרוד ושואל למה, ומרגיש שהוא בכל מקום ובכל זמן ולמה הוא לא אומר כלום ,למה הוא לא שואל ומתעניין, למה...

אבל המציאות כמו תמיד חזקה מכל דמיון, הגענו לגבול וכל הזכרונות הציפו את כל החושים, במיוחד לאור העובדה שכלום לא השתנה, המעבר גבול נשאר אותו הדבר, השוטרים המצרים בגבול שמדברים חצי ערבית – חצי אנגלית, כל מיני "עוזרים" בדרך שמציעים עזרה בשביל בקשיש, המוניות של הבדואים מייד לאחר מעבר הגבול (עם מכוניות קצת יותר חדשות), הכבישים והחופים שנראים אותו הדבר, כאילו הזמן קפא מלכת, 18 שנים וכלום לא השתנה.

אחרי מסע שנמשך 8 שעות, הגענו לדיונה הגדולה, ליד נואיבה, שם התארחנו, מייד הבדואים שאירחו אותנו לקחו לנו את המזוודות לחדרים, הגישו לנו תה, שתינו את "מיץ הגויאבות" שפנטזנו עליו (שמסתבר שזה גוש של סוכר בטעם גויאבה) אכלנו ארוחת ערב (שגם היא לא השתנתה – סלט ירקות וטחינה) ונרגענו בזולה מול הים.

למחרת בבוקר כבר הרגשתי שם בבית, כיביתי את הטלפון הנייד (הוא נפתח רק שחזרתי לישראל) ופשוט הייתי, אפילו לפעם אחת לא נתתי לעצמי להשוות את החוויה הנוכחית לחוויות העבר, אפשרתי לעצמי להיות כל כולי ב "כאן ועכשיו", בלי מחשבות, בלי השוואות, בלי פחדים וחששות, בלי ציפיות, פשוט הייתי.

היה שבוע נפלא ומרגש, שבוע של משפחה וחברים ושמחה והתמודדויות ובעיקר שבוע שחייתי בו איך שאני רוצה לחיות ולא כמו שצריך לחיות. ובחזרה המחשבות, המחשבות על כמה דברים אנחנו לא עושים כי הפחד מנהל אותנו, המחשבות על איך הפחד ניהל אותי 18 שנים, המחשבות על מתי הפחד שומר עלינו מפני סכנה ומתי אנחנו מפסיקים לאתגר את הפחד ופשוט מתמכרים אליו ולתחושת הביטחון שהוא נותן. מחשבות על המקום הזה בו הפחד הופך משומר למעכב ומה עוזר לי להתמודד עם הפחד, מה עוזר לי לקפוץ למיים העמוקים ולא לגלות שהבריכה ריקה רק שאני באוויר.

אני מאמין בצעדים קטנים, אני חושב שממקום בו יש פחד גדול (לא משנה אם הוא רציונאלי או לא) קשה מאוד לעשות צעדים גדולים. אני מאוד אוהב את הדוגמה של הטיפוס לפסגה של הר. שמסתכלים על פסגה גבוהה היא נראית רחוקה מאוד, , כל המטפסים מתחילים בצעד אחד קטן, כולם צריכים להרים את הרגל ולהניח אותה צעד אחד בלבד מעל איפה שהיינו קודם. יותר מזה, שמסתכלים על הפסגה בלבד, מאבדים את הדרך, לא רואים על מה דורכים, לא רואים מה פוגשים בדרך ולאן ואיך היא מתפתלת. אני גם גיליתי שמאוד עוזר לי להתחיל בצעד קטן, להיעזר בעידוד של חבר שהיה שם (ולא משנה איפה זה "שם")

אז צעדים קטנים וקבלת עזרה בדרך עוזרים לי להתמודד עם הפחד ולהמשיך קדימה כי רק שם, בצד השני של החרדה יש חופש....

אז הייתי בסיני ביום כיפור, באותו מקום, באותו הזמן רק 49 שנים אחרי והצלחתי להיות....