יוצא לאור

השבוע התעסקתי ברעיון להוציא את ספר הילדים שכתבתי לאור. אזרתי אומץ ופרסמתי פוסט בפייסבוק בו הכרזתי על כוונתי להוציא את הספר לאור ושאני מחפש מאייר. בדרך פלא החשש לא היה כל כך גדול ואף הצלחתי להנות מהתהליך. חשבתי לעצמי ממה נהניתי, מה אהבתי בתהליך ואיך הרגשתי לפני הפרסום ולאחריו.

אז ככה, הגעתי די מבושל לתהליך, ידעתי שאני רוצה ומוכן לעשות את זה והייתי עם מספיק ביטחון לקפוץ למים בידיעה שהם עלולים להיות קצת קרים בהתחלה. כמו כן, לא היו לי ציפיות שכל מי שיקרא את הסיפור יגיד שזה הסיפור הכי יפה שהוא קרא מעודו, כלומר, לא הרגשתי שאני מחויב לאיזשהו "וואו אפקט" (הדרמה של הילד המחונן). הבנתי שיש כאלה שיאהבו יותר, כאלה שיאהבו פחות ואפילו כאלה שלא יהיה להם אכפת יותר מדי. יותר מכך, הצלחתי לחזור אל הטקסט שכתבתי ולומר לעצמי שאני אוהב אותו ועדיין הוא צריך ליטוש, צריך למקצע אותו ולא בטוח שאני יכול לעשות את זה לבד, שאולי אני צריך איש מקצוע שיעזור לי. ביקשתי עזרה מאסנת גם בכתיבת הפוסט, שתכוון אותי איך לכתוב פוסט שיווקי שמבקש עזרה ויעניין מספיק כך שיפנו אלי.

יותר מכך, אני חושב שהגעתי לתהליך ממקום נקי, ממקום שאני מתכוון להנות מהתהליך, שאני הולך לטעות והרבה, שאני לא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל העולם (גם לא שלי – או בעיקר לא שלי) והכי גרוע שיכול להיות זה שאני לא אצליח להוציא את הספר ואז הוא פשוט יחזור למגירה (או לתיקיה בענן במקרה של היום). בדרך כלל שאני מנסה לעשות משהו אני מוודא שהוא יהיה מושלם ושכולם יחשבו שהוא מושלם, אני לא יכול לסבול את ההרגשה שמישהו לא יאהב את התוצרת שלי, יעביר איזושהי ביקורת או שחס וחלילה יזלזל במה שיצרתי.

זאת הייתה הרגשה כל כך משחררת להנות מהתהליך מבלי לנסות לעמוד ברף הציפיות הלא ריאליות שאני בדרך כלל (או תמיד) מציב לעצמי. רף ציפיות שאי אפשר לעמוד בו כי אין שום דבר מושלם וכמובן שאי אפשר להיות תמיד הכי טוב או שכולם יאהבו את זה. אבל זה יותר פנימי, אני לא אוהב את מה שאני עושה, אני לא מעריך את התוצרת שלי, אני המבקר הגדול ביותר של עצמי. אני מעביר את עצמי תהליך הערכת עובדים יומיומית. אני, זה שיודע להעצים אחרים, לעבוד איתם על הטוב, על החוזקות שלהם. אני, זה שיודע לתת משוב בו הצד השני יוצא מלא אנרגיה ועם תחושה שהוא הולך לכבוש את העולם, אותו "אני" קוטל את כל מה שאני עושה/חושב/מדמיין. אני נותן לעצמי משובים באופן שאף אחד אחר לא היה מסוגל להכיל ולהתעצם ממנו, אני מספר לעצמי כמה כל מה שאני עושה הוא לא מספיק טוב, אני מדגיש את הצדדים החלשים שלי ומתעלם מהחוזקות שלי, אני פשוט מסתכל בעין מאוד ביקורתית כלפי העשייה שלי ובעצם עושה מה שאני חושש שהעולם יעשה, אני מזלזל בי ובעשייה שלי.

אפילו שדיברתי עם מאיירים השבוע ועם מישהו שמוכן לשבת איתי ולעבוד על הטקסט, הייתי צריך לשים את עצמי למבחן ולהמתין לשיפוטם לחובה או לזכות, לחיים או למוות: האם הטקסט כל כך גרוע כך שאתם לא מוכנים אפילו לבזבז את הזמן שלכם איתי או שהוא בסדר (כמובן שהייתי צריך להגיד כל הזמן שהוא ראשוני ושצריך לעבוד עליו) ואפשר לעשות איתו משהו. הבנתי שאני מקטין את עצמי כל הזמן, מקטין את עצמי ואת כל העשייה שלי לאורך כל השנים. אני שנים אומר שאני לא גאה בשום דבר ממה שעשיתי במהלך הקריירה והיום אני מבין למה, איך אפשר להיות גאה בעצמך אם כל מה שאתה חושב ומרגיש כלפי עצמך זה בוז וזלזול. יותר מזה, איך אני יכול להעריך אנשים שאומרים לי שאני מוצלח ושאוהבים ומעריכים את העשייה שלי כשאני כל כך בז לזה? מייד אני חש לאותם אנשים בוז והערכתי אליהם נעלמת כי אם זה הסטנדרט שלהם אז כנראה שאין לי מה להעריך אותם.

יש דוגמה מדויקת מזה למילה "אבסורד"? זה מה שאני מרגיש עכשיו

אז פרסמתי את הפוסט, מתוך ידיעה שכנראה חלק יאהבו יותר, חלק פחות, לחלק לא יהיה אכפת אבל זה שלי ולי אכפת ואני אוהב את הטקסט בחוסר המושלמות שלו. ואני איעזר במי שירצה לחבור אלי למסע, במי שיוכל וירצה ללכת איתי יד ביד ולקחת חלק במסע שלי.

אחד הפידבקים הראשונים שקיבלתי זה שהטקסט מופשט מדי, שהוא לא נותן פתרונות, שהוא רק מציף למודעות, ש"ההורים של היום מחפשים פתרונות לבעיות", ש"אני חייב לדבר עם פסיכולוג ילדים ולהבין איזה פתרונות אני יכול להציע אחרת אף אחד לא יקנה את הספר". האינסטינקט הראשוני היה להתחיל לחפש פתרונות ופסיכולוג ילדים, יש פה מקרה חירום, מי פנוי באלנבי להושיע את חסר האונים שתקוע שם. אבל יחסית התאוששתי מהר מאוד, חלק מהפידבק לקחתי וחלקים אחרים השלכתי או ששמתי בצד בהמתנה. זה כן לקח אותי למקום שלחשוב על ה why שלי, למה אני עושה את זה, מה יש שם, איזה מסר אני רוצה להעביר, מה אני רוצה למקד כתמה של הסיפור והחלטתי שאני רוצה שהסיפור יישאר מופשט, שכל אחד יוכל לפרש אותו אחרת, שידבר גם לילדים וגם להורים, רציתי שהסיפור ידבר על לקיחת אחריות ועל שליטה עצמית. כך יצא שמפידבק שבדרך כלל היה מרפה את ידיי ומאשש את הבוז שאני חש לעצמי, הצלחתי לגדול ולהתפתח בראש ולפתח את הסיפור.

ההבנה הזאת עזרה לי למקד את השיח שלי עם המאיירים, להבין מה אני מחפש, להיות דומיננטי בחיפוש אחר האדם והסגנון המתאים במקום לזרום עם הבן אדם הראשון שיעשה לי טובה ויסכים לאייר את הסיפור שלי. הסיפור שלי משקף את מי שאני, הוא פילוסופי, הוא מופשט, הוא ניתן לפרשנויות רבות ואני מחפש שלאיור יהיה את החיים שלו בפני עצמם ולא יתארו את הסיפור, הם צריכים להשלים את הסיפור, שהאיור יהיה סיפור נוסף, עם זהות נפרדת ושיעניק פרשנות משלו.

אז זהו עוד צעד קטן – גדול במסע שלי, מסע שפעם ראשונה בחיי הוא מתקדם לשני כיוונים שונים, פנימה והחוצה. המסעות הקודמים בחיי היו תמיד, אך ורק כלפי פנים, להכיר את עצמי, לחקור, להבין, להתמודד והמסע הזה הוא שונה, למסע הזה יש גם פנים אחרות, הוא אמנם ממשיך את ההתבוננות פנימה, לרבדים עוד יותר עמוקים ובוגרים אבל הוא גם יוצא לאור, הוא גם מסתכל החוצה, הוא צועד בפעם הראשונה בצעדים קטנים וחושף את עצמו לעולם, חשיפה מרגשת, נעימה ומפחידה בעת ובעונה אחת, כמו החיים עצמם.