התפתחות או לא להיות

אני יושב מול המסך ויש לי כל כך הרבה מה להגיד אבל אף מילה לא נכתבת, איך מכניסים שנים של חיפושים, שנים של הלקאה עצמית, של רגשות אשם ושל תחושת חוסר למילה אחת. האפשרות לקחת תנועת חיים ,תנועה שכמו מקדח שחופר בצורה ספיראלית, לעומק, ללא הפסק וללא רחמים, ולתמצת אותה למילה אחת היא מבחינתי בלתי נתפשת, נשגבת ומרגשת בעת ובעונה אחת. זאת בעצם המהות שלי, על זה אני חולם, בזה אני מהרהר, על זה אני קורא וכותב וחושב – התפתחות.

כי מה זה למתוח גבולות אם לא התפתחות, מה זה למתוח את החבל אם לא התפתחות, מה זה להעז, לצאת מאיזור הנוחות, לא לוותר, להרחיב את הזווית, להשתפר, לנצח את עצמך, להתאפק, להמשיך ללמוד, להרחיב את הידע, את האופק, לחשוב אחרת, להצליח לראות זוויות נוספות, להיות יותר מוסרי, יותר מבין, יותר טוב ממה שהיית אתמול אם לא התפתחות.

אני מבין היום שלא משנה מה עשיתי ומה אעשה זה קשור להתפתחות, אני רוצה לעסוק בזה, אני עוסק בזה, כחבר, כבן זוג, כהורה, כמנהל, כבן, כאדם בכל רגע ובכל שניה. כל ההרהורים והמחשבות שלי בסופו של דבר התנקזו לאותו בור. מה זה הבור הזה? מה הוא מכיל? כמה הוא עמוק?

כל חיי הרגשתי שאני שטחי, שאין באמת משהו שאני מבין בו לעומק, שאני מכיר הרבה תחומים ומבין בצורה שטחית הרבה איזורים באופן כזה שאני יכול לתת מענה ראשוני ולהפנות למומחה אבל אני לא מומחה בכלום, אני לא יודע לעשות שום דבר "כמו שצריך", אני לא מצוין, במקרה הטוב אני טוב... תמיד חשבתי שזה בגלל אבא שלי (כמו כל דבר...), שתמיד היה חסר סבלנות, הוא יודע לעשות הרבה דברים טוב אבל שום דבר לא נעשה "כמו שצריך", תמיד עקום, תמיד לא גמור, תמיד חסר סבלנות.

אני זוכר בנערותי, אבא תלה מאוורר תקרה בחדר שלי, היו שם ארבעה ברגים ואני כמו תמיד עמדתי שם, בתחתית הסולם, משועמם למוות, מחזיק ביד אחת את הברגים וביד השניה את המברגה, נוכח - לא נוכח. הראש נמצא במקום אחר, הוא חולם, הוא מהרהר, הוא שואל, תוהה, לא בטוח, מטיל ספק, חושב כל הזמן. והגוף נמצא בחדר, מרים את היד ומוריד אותה, נשען על הסולם ומתרגל נשימה.

"תביא את הבורג הראשון", "איפה המברגה", "רגע, מה קורה פה, איזה דפוקים כולם", "אני לא צריך להסתכל בהוראות, זה פשוט", "קח את המברגה", "איפה הבורג השני", "תיזהר, אתה נשען על הסולם", "איזה גולם אתה", "אני כל כך חכם", "איפה הבורג השלישי", "מיכל, בואי רגע", "אוי, זה לא יצא טוב", "לא נורא, זה יחזיק", "מזל שיש אותי", "זהו סיימנו, לא צריך את הבורג הרביעי", "אני גדול, אני ענק, אני מוצלח, אין כמוני"

"אבל אבא זה עקום וזה מסוכן, למה לא להבריג גם את הבורג הרביעי", "אמא, למה את לא אומרת שום דבר"

"ברור שזה יחזיק, לא באמת צריך את כל הברגים, זה מספיק"

תמיד חשבתי שגם אני נדבקתי בחיידק שנקרא "זה מספיק", שזה בכלל גנטי, שאנחנו משפחה שלא יכולה להשלים את המשימה עד הסוף, שאנחנו מבריגים שלושה ברגים וקופצים למשימה הבאה. וכמו תמיד, שאנחנו חושבים משהו אז הסיפור מתאים את עצמו במהרה וזה הסיפור שלי:

· אני חכם – אבל לא ממש, עובדה שאני לא אותרתי כמחונן ועובדה שאף אחד אף פעם לא רצה אותי בגלל הנתונים שלי

· אני טוב במתמטיקה – אבל לא ממש, אמנם בגיל חמש פתרתי תרגילים יותר מהר ממחשבון אבל עובדה שבגרות במתמטיקה אין לי ושזה נהיה מסובך אני כבר לא באמת מסוגל להבין

· אני טוב בכדורסל – אבל לא ממש, נכון, לקחתי אליפויות, הייתי מצטיין, שיחקתי בנבחרת ישראל לקדטים אבל עובדה שלא הפכתי להיות שחקן מקצועי, עובדה שניפו אותי

· אני עובד טוב – אבל לא ממש, זה נכון שבעשרים השנים שאני עובד, הערכת העובדים שקיבלתי הייתה תמיד טובה מאוד, בכל מקום שהייתי קידמו אותי ורצו אותי אבל עובדה שאני תקוע

· אני הורה טוב – אבל לא ממש, אני באמת אוהב את הילדים שלי, חושב עליהם ומקדיש להם את כל חיי אבל כמה קשיים יש להם וכמה אני כועס עליהם

· אני בן זוג טוב – אבל לא ממש, זה נכון שאסנת אומרת לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים אבל כמה אני רב איתה ואיך אני מדבר אליה

· אני חבר טוב – אבל לא ממש, נכון שתמיד אני מוקף בחברים ואוהבים אותי ומתייעצים איתי אבל אני לא שם שבאמת צריכים אותי

· אני כותב מעניין – אבל לא ממש, אני מקבל פידבקים טובים ואוהדים על הכתיבה שלי, אבל זה מאוד ראשוני, זה לא יחזיק לאורך זמן

יש לי השקפת עולם מעניינת, אני חושב וחוקר, אני מביא זווית ראיה שונה, מצליח לראות כיוונים שונים ואת כל גווני האפור אבל תמיד עד הבורג השלישי, אף פעם לא מבריג את הבורג הרביעי. מביא את הסוס עד השוקת ולא מוריד ממנו את הרסן ככה שהוא לא באמת יכול לשתות.

אבל אולי בכל זאת יש מקום שבו אני כן מעמיק, שבו אני כן מומחה ומה זה בכלל מומחה, האם מומחה יודע הכל, האם מומחה זה אחד שמחזיק את כל הידע בנושא מסוים ויודע לפתור הכל בעצמו, האם יש רק מומחה אחד בכל תחום כי אם אתה לא הכי טוב אז אתה לא באמת מומחה. או שמומחה זה מישהו שצבר מספיק ידע כך שהוא יודע לפתור בעיות מורכבות בתחום מסוים וגם אם הוא לא יודע משהו, הוא יודע איך ללמוד את זה או במה להיעזר על מנת לפתור את הבעיה.

אז במה אני מומחה או איפה אני כן מעמיק:

· יש לי אינטליגנציה רגשית וסביבתית מאוד גבוהה, אני רואה את האחר, מרגיש את האחר ויכול להיכנס לנעליו על מנת לחוות את החוויה שלו הכי קרוב שאפשר ועל ידי כך להבין את הסיפור שלו

· אני מומחה בהקשבה, אני יודע להקשיב לאחר, להקשיב למה שהוא אומר, למה שהוא לא אומר, למה שהוא רוצה להגיד ולמה שהוא לא יודע שהוא רוצה להגיד

· אני מומחה בחקירה פנימית, אני מתמחה בהתבוננות לתוכי, בקילוף השכבות והגעה לעומקים בתוככי הנשמה

· אני מומחה באיפוק, בשליטה עצמית, ביכולת שלי להכיל סבל וכאב

· אני מומחה בעמידה בהתחייבויות שלי כלפי עצמי וכלפי הסביבה

· אני מומחה בלשחק ולקרוא את המהלכים של הסובבים אותי

· אני מתבונן כל חיי ופיתחתי מומחיות בהתנהגות האדם, מומחיות ראשונית, לא אקדמאית

במקומות האלה אני מאוד מעמיק, אני כן מבריג את ארבעת הברגים, יותר נכון אני הברגים והמברגה והמאוורר ואבא שלי ואמא שלי ואני ביחד. במקומות האלו אני מתמזג לתוך המומחיות, נושם אותה ולא לומד אותה, אני חי אותה, מרגיש אותה, שוחה בה.

וזאת התפתחות