כעס

כעס – עוד מילה שהיחסים שלי איתה לכל כך מורכבים, מה שאני מרגיש עכשיו זה אווווף... למה הכל צריך להיות כל כך מורכב, למה אני צריך לנתח כל דבר, למה אני לא יכול פשוט שיהיו לי קצת יחסים פשוטים עם כמה מהרגשות שלי....

זה ברור כבר שהילדות שלי הייתה מלווה בכעסים בלתי צפויים מצד אבא שלי, הכעס שלי בילדות בא לידי ביטוי בשתי צורות שונות:

· בבית – בצעקות, מכות, עונשים, ריבים, מאוד ראשוני, רגשי, חייתי, אינסטינקטיבי, לא מחושב, לא שקול, לא אכפתי, פגוע. בבית, כל האנרגיה מופנית למקום אחד, לפגוע בקורבן וכמה שיותר חזק, מהר ופתאומי יותר טוב.

· בחוץ – מחוץ לבית, זה כל מה שהוא לא המשפחה הגרעינית, שם התגובה היא בדיוק ההפך, שקולה, רגועה, מחושבת, הנקמה הייתה מתבשלת על אש קטנה, כמו טורף שמתכנן את כל הצעדים מראש, יודע שצעד אחד פזיז והקורבן יברח. את הכל הייתי מכין, את הסביבה הנכונה ביותר, את הזמן הנכון ביותר, מחכה לרגע החולשה ומכה בכל הכוח, אף אחד לא יפגע בי יותר!

שגדלתי ויצאתי מהבית, השארתי את הכעס הראשוני, החייתי בבית, הכעס כאילו נעלם לי מהחיים, לא כעסתי יותר, לא צעקתי, לא רבתי, החלטתי שאני לא כועס וכביכול הכל עבר לידי. אני זוכר שאסנת פגשה אותי ואחד הדברים הראשונים שאמרה לי זה שבמשפחה שלי לא כועסים, היא תמהה איך זה יכול להיות שאני והאחים שלי אף פעם לא כועסים אחד על השני ותמיד הכל טוב. מה שלא ידעתי אז, זה שאת הכעס של הבית באמת השארתי בבית (והוא עוד יחזור שיהיה לי שוב בית) אבל את הכעס של ה"בחוץ" לא באמת השלתי, פשוט הפכתי את ניהול הכעס שלי לאומנות.

הכעס של ה"בחוץ" לא מגיב, הוא לא שולף ישר כי אז הוא חלש, אבל הוא לא שוכח ושום דבר לא נעלם או עובר. לכעס של ה"בחוץ" יש סבלנות וכל אחד בסופו של דבר יקבל את מה שמגיע לו אפילו בלי שהוא ידע למה, איך ומתי. הכעס של ה"בחוץ" נהיה כל כך מתוחכם שהרבה פעמים הוא הצטייר בכלל כמעשה אלטרואיסטי, כמעשה נעלה.

עברו שנים ובניתי בית משלי וחזרה להיות לי משפחה גרעינית, השנים הראשונות היו כביכול שנים נפלאות, שנים של שמחה ואהבה, אבל רק כביכול כי לכעס של ה"בחוץ" הייתה תכנית, תכנית שהוא לא גילה אפילו לי. כמו תמיד, התכנית שלו הייתה מושלמת, מתוכננת עד הפרט האחרון וברגע המתאים הוא פעל. הוא בחר את הסביבה הנכונה, את הזמן שאני אהיה בו הכי חלש ואז הוא פעל. זה היה בט"ו בשבט, גאיה הייתה בת שלוש, וכמו כל ילדה בת שלוש, צרחה וצעקה מסיבה שאני כבר לא זוכר. אני, שעד אז כבר חמש שנים, הצלחתי לנהל את הכעסים שלי מול שני הילדים שלי, לא הייתי מוכן לזה, הייתי איתה בדשא, מול הבמה של ט"ו בשבט, כולם שמחים, צוחקים, נהנים ורק גאיה צועקת, צורחת, משתוללת, אז הוא תקף.

לקחתי אותה הביתה כעונש, צעקתי עליה כל כך, ילדה בת שלוש, הייתה צריכה לספוג את המתקפה הזדונית והמתוכננת היטב של הכעס של ה"בחוץ". הוצאתי את כל הכעסים שלי, לא ויתרתי לה, לא ראיתי ילדה בת שלוש, ראיתי משהו שאני צריך עכשיו לנצח ויהי מה.

תשע שנים עברו, הכעס של הבית חזר במלוא תפארתו, רק שעכשיו אני בתפקיד אחר, עכשיו אני לא יכול להאשים אף אחד, עכשיו אני לא הילד עם האבא "המשוגע", עכשיו אני האבא "המשוגע", עכשיו אני צועק, מאיים, מעניש ועדיין מחזיק במקביל את הכעס של ה"בחוץ" זה הרגוע, זה שכביכול נשלט.

מה זה הכעס הזה? למה הוא קפץ עכשיו? מה פתאום הוא כתב את עצמו ואיך זה קשור לחוסן נפשי, למשבר, להתפתחות, להתפרעות. אולי זה בגלל שמשתנים פה סדרי עולם של שנים, חומות קורסות אחת אחרי השניה, הרחוקות יותר כבר לא קיימות והקרובות בקרב בלימה כך שקיימת כבר סכנה שהמבצר יקרוס, השומרים בצריחים הזדקנו ומאבדים את חדותם, את קשיחותם ומתגלים סדקים אפילו בראש מערך ההגנה. בתוך המבצר הכיסא של השליט מתנדנד, הוא חלש וכבר יש כאלה שרוצים לרשת את מקומו, בגידות ותככים בתוך המבצר וסטטוס קוו של שנים מתערער. השליט הנוכחי לא מוותר, הוא מכור לכוח, לשלטון, לשליטה, עשרות שנים שכללי המשחק היו ידועים, איך הוא לא ראה את זה קורה, איך הוא היה כל כך שאנן.

בהתחלה הוא חשב שזאת עוד אזעקת שווא, שהוא שוב רק צריך להראות קשוב לרצונות ולאפשר איזשהו פסבדו תהליך, שזה ירגיש שמשהו קורה, שהנה יש התקדמות והתפתחות וניסיון כנה לבצע שינוי עד שהוא שוב יבין שהמצב הנוכחי הוא מצוין ומה שצריך זה רק שינויים קלים ולא משמעותיים, השלטון בטוח, עד הסוף...

אבל משהו אחר קורה הפעם, זה מרגיש אחרת, זה מרגיש לא טוב, כואב, מפחיד, זה מרגיש בכל הגוף, בכל מקום, בכל זמן.

וזה לא עובר

וזה לא מפסיק

וזה לא נחלש

ההיפך, זה רק מתגבר והגבולות מתחילים להיטשטש, מה זה בפנים, מה זה בחוץ, הכעס של הבית מתערבב עם הכעס של ה"בחוץ". פתאום כועסים ללא שליטה גם בחוץ, פתאום שומעים הערות על מי שאני ואיך שאני, פתאום אני שומע, רואה ומרגיש חוסר הסכמה או ביקורת על ההתנהגות שלי, על מה שאני אומר ועל מה שאני חושב. זה קשה אבל זה לא מפרק אותי, זה אמנם הודף אותי קצת לאחור, מקשה על ההליכה קדימה אבל לא עוצר אותי, לא מייאש אותי, לא גורם לי לבנות את החומות מחדש ולהשתחוות לשליט. והחומות ממשיכות ליפול, גם ברגע זה שאני כותב, והכיסא של השליט כבר מתנדנד, אני לא בטוח שזה הפיך, לא משנה מה יקרה, לחזור לשלוט הוא כבר לא יכול. אולי זאת הכוונה בלפתח חוסן נפשי, היכולת שלי לעמוד מול המשברים, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה?

לפעמים עולות המחשבות לוותר, כמו תמיד, מנסה לשכנע את עצמי שאולי אני יכול למצוא מקום עבודה אחר, אנשים אחרים ושם אני אוכל להיות מי שאני רוצה להיות, כי כשמפחיד מדי והופך להיות לא נעים אז פשוט פורשים. למה להיות איפה שלא נעים לי? אם אהיה במקום חדש אוכל לפתוח דף חדש, לקוות, לחלום אבל בעיקר להפסיק לפחד, אפסיק לפחד וארוויח זמן. אני משחק בלהרוויח זמן, ככל שהזמן עובר ושום דבר נורא לא קרה, זה רווח נקי, ואני אלוף בלהרוויח זמן ולבצע תהליכים, הפכתי את זה הרי לאידיאולוגיה, אני מאמין גדול בתהליכים.

אבל עכשיו משהו אחר קורה, הכל קורס, מי ישלוט עכשיו, הוא כרת את הראש לכל מי שהיה יכול להחליף אותו, יש עכשיו תוהו ובוהו, אין שליט, אין כללים, אין חוקים, הכל נעלם ושום דבר לא נכנס. ואני מחכה לו שיחזור, אני הרי לויאלי ושומר אמונים, אבל הוא לא חוזר והכאוס משתלט והתסכול עולה והזלזול עולה, זלזול בכל מה שאני רק חושב לעשות, והכל או שטותי או גדול מדי ואולי אני חושב יותר מדי או מתעמק יותר מדי בכל דבר. ואז עולות המחשבות, לוותר, אולי אני בכלל לא רוצה לעבוד, אולי מה שאני רוצה זה לשבת בבית.

אני לא מוותר, לא הפעם! אני אתמודד עם המשבר, אלו הפחדים שלי, אני אנשום עמוק, אני צריך לשהות במקום הזה, להכיל את הפחד, את הסיטואציה הזאת ולראות שאני יכול לשרוד את זה, שחלק חשוב בתהליך שאני עובר עכשיו זה להכיל את המשבר בתהליך ולצמוח ממנו במקום לברוח ממנו. אני יכול להתאמן בעצם עם כל אחד שאני עובד איתו, עם הילדים שלי, עם חברים שלי, עם עובדים שלי, עם אסנת, להתאמן בלהכיל את המשברים האלו בתהליכים מבלי להישבר, מבלי להתייאש, עם מודעות, מודעות לזה שהמשברים הם חלק מהתהליך. אפילו הכרחיים לתהליך. בעצם זה אפילו סימן לכך שמשהו זז, אז אני צריך לשמוח מהמשברים ולעודד אותם כי אם אין משברים אז אין תזוזה, אם אין ממה לפחד אז שום דבר לא קורה (כמו שקרה לי בכל תהליכי העבר שכל עוד הם היו נעימים אז שהיתי בתהליך אבל ברגע שמשהו התחיל לזוז אז פשוט ברחתי). מה שאומר שמעתה אני מחפש את המשברים ועובד איתם, גם שלי וגם של האחרים.