התפקיד שלי כמשכין שלום

האמת היא שאף פעם לא חשבתי על עצמי כמשכין שלום, עד בעצם המפגשים האחרונים שלי עם גוני שזה התחיל לצוץ, חשבתי על עצמי כמגשר, כמישהו שיכול לתווך בין שני צדדים, לנהל משא ומתן אבל לא העזתי לחלום כל כך בגדול (ואפילו לא בקטן).

אני מנסה לחשוב מתי זה התחיל, האם תמיד הייתי כזה? אני לא זוכר את עצמי לא בתור ילד, לא בתור נער וגם לא בשנות העשרים שלי כמישהו בעל יכולת מיוחדת לתווך בין שני גורמים, אני אפילו לא בטוח שזה אי פעם עניין אותי ושהשקעתי בזה יותר מדי מחשבה.

ההיפך הוא הנכון, בילדות שלי, המוקדמת והמאוחרת יותר, התנהגתי באלימות כלפי האחים שלי (אלימות קשה, הרבה מעבר לאלימות רגילה בין אחים), משחק הכדורסל שלי התאפיין בקשיחות שלא תמיד הלמה התנהגות ספורטיבית, היינו מחפשים לריב עם קבוצות אחרות, מחפשים את הפחד בעיניים שלהם. היו לנו בקבוצה שחקנים יותר חלשים חברתית שפשוט התעללנו בהם ואני הייתי ממובילי ההתעללות המילולית (שירים, בדיחות, השפלות) והשתתפתי גם באלימות פיזית. הייתי מעורב בקטטות במועדונים (לא באופן תדיר אבל יותר מפעם אחת), בקטטות בבית ספר ותמיד הצטרפתי למריבה בהם חברים שלי היו מעורבים. לא הייתי מגדיר את עצמי "משכין שלום". היה לי רע וזה יצא לידי ביטוי בכל מקום, מה שכן, זה תמיד היה עם חיוך ותמיד ידעתי לעצור רגע לפני נקודת האל חזור. אף פעם לא נענשתי, תמיד נחשבתי "ילד טוב ירושלים" ובמקרה הכי גרוע היו אומרים לי שזה ממש לא מתאים לי (חוץ מפעם אחת שלא עצרתי בזמן והושעתי מבית הספר כי רבתי עם ילד אחר).

בשנות העשרים, לא רבתי עם אף אחד באופן רשמי אבל המשכתי (אני והחברים שלי) להשפיל אחד את השני במסווה של צחוק, של שכרות, של סטלה ושל חוסר אכפתיות. זה בא לידי ביטוי בערבים שלמים שאנחנו שיכורים ומסטולים וצוחקים על מישהו (שבדרך כלל אני נותן את הטון), זה בא לידי ביטוי בערב אחד בפאב שהיינו שיכורים והתחלנו לתת סטירות אחד לשני ובהתעלמות מוחלטת מהעולם החיצון תוך כדי התמקדות אבסולוטית בחבורה שחייתי איתה שהייתה כל עולמי.

אני חושב שלקראת גיל 30, כנראה כתוצאה של ההורות שלי, תהליך טיפולי שעברתי והתבגרות מנטלית משהו אצלי נרגע ופשוט הפסקתי להנמיך אחרים כדי להרגיש גבוה. התחלתי לחפש את המקום שלי בחברה, את המקום שלי בקבוצת החברים שלי ולמדתי להיות נוכח ללא הצורך האינסופי להצחיק ולהישמע כל הזמן (בדרך כלל על חשבון אחרים).ככל שהזמן עבר התחזקתי, הביטחון העצמי שלי עלה וגיליתי את הצדדים הרכים שלי. גיליתי את היכולות הוורבליות שלי, גיליתי שאני יודע לחשוב אחרת, שאני נתפס כמישהו אמין, שאפשר לסמוך עליו, כקונצנזוס (לרוב), פיתחתי את יכולות השכנוע שלי וההתעמקות שלי בדברים.

אז מה בעצם היכולות שלי שתומכות במקום שאני תופס בעולם השלום:

· אני יודע להוציא את עצמי מהמשחק גם כשאני מעורב בו רגשית ואפילו שאני שחקן מרכזי במשחק. אני יודע לעשות zoom out, לראות את התמונה הגדולה, כמו מישהו שמגיע מבחוץ ומסתכל על עולם שהוא מבין את הכללים ואת החוקים של העולם, מבין את העולם הרגשי של השחקנים בעולם הזה ויכול לנתח את הסיטואציה ולהסיק מה המוטיבציה של כל אחד מהשחקנים, באיזה מצב רגשי הוא נמצא ומה באמת מניע אותו

· אני יכול לראות עמדות מנוגדות, גם שהן שונות משלי, גם אם אני לא מקבל אותן אני עדיין יכול להבין את המקור שלהן. אני תמיד מחפש את השורש ולא את הסימפטומים. אני לא מסתכל על שום דבר שאני רואה כמובן מאליו, אני טוען שכשהגזע עקום, תמיד נצטרך לגזום את הענפים והעלים בצורה כזאת שהעץ כאילו יראה ישר אבל הוא לעולם לא יצמח ישר באופן טבעי ותמיד יצטרך עזרה. ברגע שמיישרים את הגזע אז העץ יעמוד זקוף ללא עזרה של אף אחד. כך, שפותרים את הבעיה מהשורש אז התהליך והדרך אחר כך היא די ברורה לכולם.

· אני יודע להקשיב, אני בן אדם לא שיפוטי ולא ביקורתי, אני מגיע בדרך כלל לשיחות מתוך מקום "לא יודע", אני מקשיב למה אנשים אומרים, למה שהם לא אומרים, איך הם אומרים את מה שהם אומרים, מה שפת הגוף שלהם, שואל למה הכוונה שלהם בכל מיני אמירות, בדרך כלל מעלה תהיות, נותן לאנשים את הזמן לחשוב ולדבר ויודע לאפשר מרחב בטוח כך שאנשים מרגישים מאוד בטוח בדרך כלל לדבר איתי על כל נושא שיכול להיות

· אני אף פעם לא מחפש אשמים ולא מבצע חקירה של מה שהיה, אני משאיר את העבר מאחור ומסתכל הלאה, לא מעניין אותי מי אשם ולא מתעסק בנקמה ובעריפת ראשים. אני כן אבצע רפלקציה להבין מה היה יכול להיעשות טוב יותר, אני מעודד חשיבה פרואקטיבית ולקיחת אחריות. אני דוחף לתנועה מתמדת (גם שהיה במקום תוך כדי חשיבה וניתוח זה מבחינתי להיות בתנועה, התנועה לא חייבת להיות פיזית בהכרח). אני יודע לעזור לאנשים לצאת מהמקום הנוח שלהם ולאתגר אותם.

אני מסוגל להעביר מסר בצורה שמתקבלת על הצד השני גם אם המסר לא נעים, הרבה פעמים אני מוצא את עצמי במקום שאמרתי לאנשים מסרים לא פשוטים והצד השני לא רק שלא כעס עלי אלא גם יצא די מעודד מהשיחה. אני חושב שהיכולת שלי להקשיב בצורה לא שיפוטית ולהבין מה מנהל את כל אחד מהצדדים, מאפשר לי להיתפס כאדם אמין, שאפשר לסמוך עליו ולתת לי את המפתחות להוביל מהלכים.

נ.ב

כשדיברנו בפעם האחרונה על אינטרסים ועל טוהר, גוני שאלה אותי "האם מי שיש לו אינטרסים לא יכול לעשות שלום". אני חושב על זה לא מעט ועדיין לא מצליח להגיע לתשובה חדה.

מצד אחד לכולם יש אינטרסים ומי שאין לו אינטרסים, לרוב הנושא לא יעניין אותו ולכן בהכרח אדם בעל אינטרסים מאוד ספציפיים לנושא יהיה מעורב בתהליך (אלא אם כן שכרו אדם בתשלום אבל גם אז תלוי מי שכר אותו כך שתמיד יהיו אינטרסים.

מצד שני, בתפיסה שלי, האמינות שלי וזה שסומכים עלי נשען על העובדה שאני חסר אינטרסים. מעצם זה שאני מנתק את עצמי רגשית מכל כך הרבה נושאים אני נתפס כאחד שלא באמת מעורב בכלום (לרוב אנשים גם לא יכירו את דעתי ואת סט האינטרסים שלי). אני כמעט אף פעם לא משייך את עצמי לקבוצות, גם בתור נער אף פעם לא שייכתי את עצמי להגדרה מסוימת, אני לא מעריץ אף אחד (מעריך הרבה אבל לא מעריץ), אין לי את המילייה שלי, תמיד יש לי חברים מכל רחבי הקשת.

שכלית אני יודע שלכולם יש אינטרסים ואנשים סומכים גם על אלו עם האינטרסים רק שרגשית אני חפור בתוך קונספציה אחרת. אולי אחד הצעדים הראשונים שאני צריך לעשות זה להבחין בין טוהר אבסולוטי (שלא באמת קיים) לטוהר מידות ולהמיר את המונח "אינטרסים" בעל הקונוטציה השלילית בעולם הרגשי שלי ל"מוטיבציה" שלה יש קונוטציה הברה יותר חיובית בעייני. כך, בעזרת המוטיבציה שלי (שאני עדיין לא יודע להסביר אותה לעומק) וטוהר מידות, אני מאמין שאוכל לתפקד בעולם בכל מיני תפקידים ומשימות שנמנעתי מהם עד כה.