איפה אני בספקטרום בין אהבה לסטוץ

אני כבר כמה ימים מסתובב עם המחשבה על היחסים שלי עם הקריירה שלי ועם כל הרכיבים שמרכיבים אותה. מה בעצם היחסים האלה מכילים בתוכם, איך זה יכול להיות שבכל אזור אחר בחיים שלי אני מדויק, אני אקטיבי, אני מרגיש, אני מנהל את היחסים שלי עם מה שיש שם. יש לי יחסי אהבה עם הבחירות שלי.

אהבה היא עמוקה, היא כוללת מחויבות ארוכת טווח, היא יכולה להכיל גם רגשות שליליים, היא יכולה להיות פראית מצד אחד ורגועה מצד שני, יש בה מגוון רגשות, היא מבוססת על היכרות ועל הערכה הדדית. אני אוהב את הבת זוג שלי, אני אוהב את הילדים שלי, אני אוהב את החברים שלי, אני אוהב את המקום שאני חי בו, אני אוהב את התחביבים שלי. כמובן שהאהבה שלי לאסנת שונה מהאהבה שלי לילדים או לאהבה שלי ליד חנה אבל בהחלט אני יכול להגדיר את התחושות שלי כאהבה.

לעולם לא הייתי אדם של סטוצים, סטוץ זה בעצם יחסים קצרים או חד פעמיים, ללא רגשות וללא מחויבות עתידית. בסטוץ אתה מופיע לזמן קצר, לא באמת מכירים אותך, אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, מה שאתה רוצה ולכמה זמן שאתה רוצה ואתה נעלם. שום דבר לא באמת חשוב חוץ מהכיבוש החד פעמי עצמו.

רוב היחסים שלי עם העולם הם יחסי אהבה (שאני אומר אהבה אני לאו דווקא מתכוון למובן החיובי של האהבה אלא למנעד הרגשות שיש ביחסים ארוכי טווח, החיוביים והשליליים). רוב חיי אני נמצא עם בת זוג אחת, גם לפני אסנת הייתה לי חברה למשך שלוש שנים. הסטוצים שכן היו לי לא באמת רגשו אותי הם פשוט היו שם, יש לי חברים מהילדות, מהצבא, מהטיול אחרי הצבא, אבל אפילו מעבר לתקופת החברות אני חושב שעוצמת הרגשות שיש לי לחברים, מהתקופות המוקדמות יותר וגם חברים שנוספו רק לאחרונה היא עוצמה שקיימת רק באהבה גדולה. גם בתור ילד שיחקתי כדורסל 10 שנים, אני עושה יוגה כבר 13 שנים ומאוד אוהב ונהנה מזה.

כמו שאמרתי, אני אדם של אהבה ואהבה זה רגשות אבל למרות זאת כל חיי ניסיתי להסתיר את הרגשות שלי, להראות מה שאני מרגיש היה בעיניי הפגנת חולשה, אימצתי לעצמי תדמית של מישהו שהכול עובר לידו, תדמית קולית, בין חוסר אכפתיות לאדישות. אני זוכר שאחד המשפטים הנפוצים שלי בתור נער היה "מה אתה מתלהב/ת" לכל מי שהעז להפגין לידי איזשהו רגש שהוא מעבר לחצי חיוך, הנדת עפעף או גיחוך קל. הציניות והסרקזם היו ועדיין מנת חלקי ותמיד חיפשתי את המקום שבו אוכל להוריד את מפגן הרגשות בעולם לרמה שאני אוכל להתמודד איתה.

התאמנתי בלהסתיר את הרגשות שלי כל כך טוב ובכזאת אדיקות עד שגם אני התחלתי להאמין בזה. כל פעם שאיזשהו ניצוץ של שמחה או כאב היו מנסים להרים את הראש, הייתי מגייס את הכוחות הכי מתוחכמים שלי על מנת להתמודד עם הרגשות הסוררים, כך יצא שבמשך שנים רבות, לא בכיתי, לא באמת צחקתי, לא באמת כעסתי, לא באמת כאבתי, לא הרגשתי. הוספתי את המילה "באמת" כי כן צחקתי וכן כעסתי וכן כאבתי אבל רק לכאורה. אף פעם לא התמסרתי לרגשות האלו, אף פעם לא הרשיתי לעצמי להרגיש, פשוט שיחקתי עם הרגשות שלי. שיחקתי עם עצמי צוחק ושיחקתי עם עצמי כועס ובעצם שיחקתי עם כמעט כל רגש אפשרי. כמעט כי היה משהו אחד שהאפיל על הכול, היה עצב גדול ומועקה אדירה שהלכה איתי לכל מקום והייתה שם כל הזמן. מועקה שהתעוררתי איתה, חייתי איתה וישנתי איתה, מועקה שהאפילה על כל דבר אחר. מועקה שרק אני הכרתי, בעצם עשיתי לה לפעמים גם היכרות עם אסנת אבל רק לפעמים כי מי יכול להבין שהמועקה נמצאת שם כל הזמן, גם שאתה צוחק, גם שאתה אוכל, גם שאתה שותה, גם שאתה מעשן, גם שאתה מסטול, גם שאתה מזיין, גם שאתה פראי, גם שאתה עדין, פשוט כל הזמן, ללא הפסקה.

זאת הייתה התמכרות, אני חושב שהמועקה הייתה האהבה הראשונה שלי ותמיד תהייה לה מקום מיוחד אצלי בלב. ואכן שמרתי אותה רק אצלי, קרוב קרוב, לא חלקתי אותה עם אף אחד. ומכיוון שאני שחקן כל כך טוב, אף אחד גם לא חשד, אף אחד לא ידע שאני אף פעם לא בא לבד, תמיד אני בא עם המועקה שלי, לא יכול לבגוד בה, אני הרי לא אדם של סטוצים, אני אדם של יחסים ארוכי טווח, של מחויבות, של אהבה...

או שזה מה שחשבתי עד ממש לא מזמן, היום המועקה היא כמו האקסית המיתולוגית, אנחנו חוזרים לסטוצים מדי פעם כשאנחנו ממש צריכים אחד את השנייה אבל כבר לא חיים ביחד ולא הולכים ביחד לכל מקום ואפילו אני לפעמים בוגד בה עם רגשות אחרים, אני מצליח יותר ויותר להרגיש שמחה, התרגשות ואפילו דמעות סוררות זולגות לי מהעיניים פתאום (לפני שאני דואג לנגב ולדחוק אותם פנימה).

אבל זה קצת מבלבל, חשבתי שאני אדם של אהבה, שסטוצים זה לא הקטע שלי, שאני לא בוגד, שיחסים קצרים ללא מחויבות לא באמת מעניינים אותי ופתאום הגיעה גוני. גוני, שאחרי שיחה וחצי איתי ואחרי שאני מזהיר אותה לא להתאהב בי ולא ליפול בקסמים שלי, אומרת לי שאני מכור, שאני מכור לכיבוש, שאני מחפש אהבה. אבל בעצם היא מתארת משהו אחר, היא מתארת משהו שלא נעים לי לשמוע, היא מתארת אותי כאחד שכובש ועובר הלאה, כאחד שמגיע, מפעיל את קסמיו, מוצא את הדרך המהירה והישירה להשגת המטרה ושוכח. ללא מחויבות, ללא הכרות עמוקה, ללא עבר, ללא עתיד, פשוט ראשוני, רגעי, פורקני – פשוט סטוץ.

אז אני הולך עם התחושה הלא נעימה הזאת בבטן כבר כמה שבועות ולאט לאט מתגבשת בי ההבנה שהיחסים שלי עם הקריירה שלי הם פשוט סטוצים יומיומיים. אני יודע שזאת אמירה מוזרה בהינתן לאורך הזמן שעבדתי בכל חברה שהייתי בה אבל אני יכול להגיד בוודאות מלאה שאלו היו יחסים ללא רגשות, ללא מחויבות, ללא הכרות מעמיקה וללא עתיד משותף. תמיד אמרתי שבעבודה אני יכול להיות מי שאני רוצה, מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה (ממש כמו שתיארתי סטוץ בהתחלה). מהיום הראשון בבזק בינלאומי, כעובד במחלקת הדואר של החברה ועד הימים בהם ניהלתי מאה עובדים, בכל העולם וממגוון תרבויות, הגעתי למשרד כמו אחד שמגיע פעם ראשונה למקום, מחפש לפרוק את יצרו ולחזור הביתה לאישה ולילדים. וממש כמו בוגד, זה מרגיש מלוכלך ואתה חוזר כועס, עם הרגשה ריקנית ורדודה (לא משנה כמה גדול היה הכיבוש שלך היום).

בפגישה האחרונה עם גוני הבנתי שאני בעצם מחפש בקריירה אהבה, הבנתי שאני בעצם מצפה להרגיש את הלב מחסיר פעימה, את הגוף רועד מהתרגשות ואת הידיעה שזאת אהבה ברגע שאפגוש את המיועדת. היום אני מבין שאני בעצם בסטוץ עם הקריירה שלי כבר יותר משני עשורים ומה שאני מחפש זאת בעצם אהבה כי אני לא אדם של סטוצים...